כשנפגשנו פעם ראשונה העיניים שלנו הצטלבו. הוא הסתכל עלי, אני
הסתכלתי עליו. היו לו עיניים כחולות גדולות. הוא היה נראה לי
רחב כזה, חסון. אני זוכר בדיוק מה הוא לבש. הוא היה לבוש
בג'ינס בהיר וטרנינג חום. אני זוכר שהצבע ממש הלם אותו. אז עוד
לא ידעתי ששבריר השנייה הזה של המפגש בינינו יהיה האחרון. לו
רק הייתי יודע...

היה משהו מאוד עוצמתי בפגישה הזאת איתו. משהו שכנראה יישאר לי
לכל החיים. בשבריר שנייה אתה מבין שאותו לא תשכח לעולם. ולחשוב
עוד שפגשתי אותו אצלי בבית. אני זוכר איך הוא שפשף את הידיים
שלו אחרי שהוא נכנס. כן, כן, אני יודע שאני צריך לנקות את
הבית. אין לי זמן לזה. וגם כל החמסינים האלו, אולי עדיף שנחכה
שהם יגמרו? רק שתיגמר לה תקופת המעבר הזאת, ואז אני מבטיח
לנקות. אולי בעצם אני כבר לא אנקה עד סוף הקיץ? הרי יש המון
אבק בקיץ...

בכל מקרה אני זוכר את התנועות שלו. הוא לא חשב עליהן כשהוא עשה
אותן. אני משער שאף אחד לא באמת חושב על זה כשהוא מנסה לנקות
את הידיים שלו. האבק על הידיים שלך, זה מפריע, אתה פשוט משפשף
אותם והאבק יורד. הוא לדוגמה, בחיים לא יזכור איך הוא שפשף את
הידיים שלו על הג'ינס. אני, אני אזכור את זה לעד.

אני זוכר שהמראה שלו הפתיע אותי. איכשהו ציפיתי שייראה אחרת.
אולי שחום יותר, אולי מאיים יותר. אבל הוא פשוט היה נראה נחמד.
בנאדם שרואים אותו יושב בבית קפה בפינה. עם עוד שני חברים, על
אספרסו. עיתון פתוח על הברכיים... בנאדם שקשה לשכוח. קירח כזה,
גדול, סוג של עומרי שרון, רק יותר רזה. אני לא אשכח אותו
לעולם. מעניין אם הוא יזכור אותי. נראה לי שלא. אחרי הכול אני
סתם עוד זיכרון רע בשבילו. וגם אני הייתי בחושך והוא היה
באור.

אני כנראה אזכור אותו לעולם. אחרי הכול מפגשים כאלו לא שוכחים.
שניה, שנייה אחת בדיוק. העיניים מצטלבות, אתה מסתכל עליו, הוא
מסתכל עליך, אתם מנסים לעכל אחד את השני. להבין מה קורה פה.
אני יודע כמה הפתעתי אותו. זה ברור לי. הרי הוא וידא וחזר
ווידא שאני לא נמצא. לא הייתי בתוכניות שלו. הוא רצה להיות שם
לבד. בלעדי, אני סתם הפרעתי לו. איך הוא יכול לדעת. הרי הוא
צלצל בפעמון כל כך הרבה פעמים. הוא אפילו ניסה לפתוח את הדלת.
לא, הוא בטח חשב לעצמו, אין פה אף אחד.

הוא בטח היה ממש מנוסה. פיתח את הטכניקה שלו לרמת ניסיון הכי
גבוהה. זה כל כך קל. הוא בטח עשה את זה כבר עשרות פעמים קודם.
ואף פעם לא נכשל. הוא בא באמצע היום. כולם בעבודה. בכל זאת הוא
דופק בדלת. כשהוא בטוח שאין אף אחד בבית הוא ניגש לחלון. הבתים
בקיבוצים היום, התכולה היא תכולה כמו בעיר. יש הכול. מטבעות
מסוגים שונים, דולרים, אירו, תכשיטים, Hi-Fi, כל מה שבנאדם
כמוהו היה מחפש. האבטחה. האבטחה כאילו אנחנו בשנות השישים.
בעיר זה הרבה יותר קשה. קיבוצים בשבילו זה הדובדבן שבקצפת.
אותה תכולה, דלת פתוחה. או חלון, מי סופר? הרי את החלון הזה
הוא פותח בשתי שניות. מי כמוני יודע בכל פעם אני נתקע בלי
מפתח? כל מה שצריך זה להרים קצת את הרשת. וזהו, אתה בפנים.

לי זה היה מוזר. כל מה שרציתי זה לישון. מי זה הנודניק הזה?
חשבתי לעצמי. הוא בטח תיכף ילך. יצלצל ויצלצל, בסוף יבין שאני
לא בבית וילך. כשהוא התחיל להתעסק עם החלון קמתי מהמיטה.

הוא בטח היה כל כך מופתע. אחרי שבדק וחזר ובדק, לא היתה שום
סיבה שאני אצוץ לו פתאום, קורי שינה בעיניי, מחדר השינה.