היא דופקת והולמת. יש לה מקצב אחיד שמהדהד לי בתוך הראש.
בום-בום, בום-בום. דופקת דופקת, הולמת הולמת. יש לה חיים משלה.
לפתע היא חלק נפרד. כאילו קיבלה עצמאות. היא יצאה איתי למלחמה,
אנחנו נראה מי ינצח. המקצב שלה מקביל לפעימות הלב שלי,
בום-בום, בום-בום. יש לה לב משל עצמה, אם אני אפריד אותה ממני
היא תוכל להמשיך לחיות כאילו יש לה עצמאות חדשה. בום-בום,
בום-בום. היא מסרבת להפסיק. אני לא מבין איך חלק כל כך לא
משמעותי בגוף שלי מקבל כל כך הרבה משמעות. זאת בסך הכול זרת,
אפילו לא זרת, הציפורן שבזרת. אם את חושבת שאני הולך לוותר לך,
את טועה טעות מרה. כבר ידעתי הרבה יותר גרועים ממך ותמיד
ניצחתי. רק לפני חצי שנה האחות השמנה שלך, האגודל חשבה שהיא
תנצח אותי. אפילו נפלה הציפורן בסוף, אבל אני ניצחתי. אז לא,
אני לא הולך לשנות את החיים שלי בשבילך ושזה יהיה ברור!

היא בשלה, מתעלמת ממני. מתרכזת במקצב שלה - בום-בום, בום-בום.
אפילו אקמול לא תקבלי.

אני שוכב במיטה. כבר שתיים בלילה. עוד מעט צריך לקום ללמוד. את
תירגעי ותתני לי ללכת לישון. אז מה אם שער נפל עלייך, כן זה
כואב לך, אני יודע, אבל כבר הייתי שם עם האגודל, גם לה זה כאב,
גם עליה נפל שער. והיא נרגעה בסוף, הבינה שאותי לא מנצחים. אני
לא אוותר על שגרת החיים שלי, לא בשביל אגודל ובטח שלא בשביל
זרת!

זה כל כך כאב כשזה קרה, העולם מסתחרר סביבך. כולך הופך להיות
גוש של כאב. אימא שלך זונה, אני מקלל. אין לי כוח לזה שוב.
כולם שואלים, איך זה קרה? למה זה תמיד קורה לך? כל כך בולט,
הציפורן שחורה, אתה נראה כמו בדיחה. אני מנסה להזרים דם, אולי
זה יעזור? אולי המכה לא רצינית כמו שנראה לי? בסוף החליבה אני
מוריד את הכפפות, אני מבין שהפעם זה רציני, הפעם שוב יהיה לי
שטף דם, שוב אני אצטרך לסבול משאלות, מהצקות. הכאב יעבור
מעצמו, אני כבר מכיר את הכאב הזה.

אלא שלה יש אג'נדה משל עצמה. היא כאן והיא כאן כדי להישאר.
בשלוש בלילה אני נשבר. אני הולך למגירת התרופות ומנסה לבחור,
יש לי איבופרן, דקסמול, יש לי אופטלגין ואקמול, אני בוחר
באופטלגין. הכול אותו הדבר, לא שיש הבדל אבל אני מאמין בפלסבו
אפקט. אני חוזר למיטה. בשלב הזה אני מתחיל להבין שבמערכה הזאת
אני הפסדתי. הפעם ניצחת, אבל זאת רק המערכה הראשונה. אנחנו
נראה מי ינצח במלחמה. אני נאנק מכאבים. נו, מתי האופטלגין
המזויין הזה כבר ישפיע? אני מתחיל לצרוח מכאב. יש לי חלק בראש
שמסרב להאמין שכל כך הרבה כאב יכול להגיע מזרת, ועוד מציפורן.
אני עברתי שישה ניתוחים, הוציאו לי את כל האוזן, פתחו לי את
הבטן כדי לתפור לי את המעיים, נראה לך שאת יכולה עלי?

אימא שך זונה, אני מקלל שוב. היא בשלה, בום-בום, בום-בום. אני
רוצה להתקשר לאימא. שתרגיע, שתגיד שהכול יהיה בסדר, שתנשק את
הזרת ותגיד שעד החתונה זה יעבור. השעה ארבע לפנות בוקר, זה לא
בא בחשבון. מתי כבר תבוא השינה?

פתאום אני זרת. כנראה שישנתי והתעוררתי מהכאב, אין לי כבר שום
ישות, כל הישות שלי הופכת להיות זרת. אני מאבד אומדן. לגוף שלי
אין יותר משמעות, רק הזרת קיימת, היא נפוחה, היא פועמת, היא
חמה.

כנראה שהצלחתי להירדם שוב כי אני מתעורר כולי מזיע מרוב כאבים.
כבר שמונה, צריך ללכת ללמוד. אולי ניצחת אותי בלילה אבל עכשיו
נראה אותך. היום עובר במחשבות על זרת. הדברים שהמרצים אומרים
נראים רחוקים, עמומים, מהות חיי היא קצה הזרת ביד ימין שלי. מה
שחשוב זה שהיא לא ניצחה. אני מצויד באופטלגין, מקפיד לקחת כל
ארבע שעות, בעזרתו הכאב הופך להיות נסבל. אני הולך לחלוב. זה
הניצחון הכי גדול שלי. נראה לך שאני הולך לוותר על חליבה
בשבילך. אין סיכוי!!! פון, העובד התאילנדי, צוחק עלי, "מה קורה
עידן?" הוא שואל במבטא תאילנדי. "מחר אין עבודה?". הוא שואל
בעברית עילגת. חחח, הצחקת אותי. נראה לך שבשביל זה אני אוותר?
היא מתעלמת ממני וממשיכה לפעום. אני חוטף בעיטות. כאילו הפרות
והזרת שלי תיאמו להן אסטרטגיה משל עצמן. הן כולן מכוונות לעבר
הזרת. אני מתקפל בשקט, "סובל בשקט, לא עושה רעש" השיר של נטאשה
מתגלגל לי בראש. החליבה נגמרה. היא נראית לי כמו חלום. כולי
כאב, אבל בלב אני צוחק. ניצחתי אותך. אני מפזם לי שירי ניצחון
בלב. אם לרגע חשבת שתוכלי עלי במלחמה אז טעית טעות מרה!

אני שוב במיטה. כבר לא כל כך בטוח שהיא תפסיד. בשלב הזה אני
כבר יודע שבמערכה הלילה היא שוב תנצח. אני צורח מכאבים. לא
אכפת לי מהשכנים, לא אכפת לי שיתעוררו. אני בכלל לא מסוגל
לחשוב, רק רוצה שהשינה תחטוף אותי. אין לי מושג איך אני אחלוב
מחר. מתעוררות בי ספקות לגבי היכולת שלי לנצח. בסוף אני נרדם
רק כדי להתעורר לתוך הכאב מחדש.

הכאב הזה מזכיר לי שאני חי, אני ממלמל לעצמי. איפה שיש כאב יש
חיים. זה עוזר לי. אני מתמלא בכוחות מחודשים. אני ברפת. לא אני
לא אוותר לך. אז כן, אולי הלילות שלך. את זה כבר הוכחת לי. אז
מה, הימים הם שלי ואת לא תשתלטי לי עליהם ושזה יהיה ברור. כולם
ברפת מקנטרים אותי. איך זה תמיד קורה לך? הם שואלים. אני לא
עונה. החליבה מתחילה. מחשבות הכפירה מתעוררות ביתר שאת עם הפרה
הראשונה. כל נגיעה כואבת. כל ההוויה שלי זה כאב אחד גדול. אחרי
שלושה טורים אני נשבר. עם דמעות בעיניים אני הולך לסדרנית
עבודה. " אני הולך לבית חולים, זה כואב מדי".

הלא ייאמן קרה, היא ניצחה במלחמה...