צל סר וזועף, כמו מביט בי, חודר, עוקר ופוגע. התאבנתי. כמו
מבקש להתחלחל כראוי. לסור אנה ואנה על כנפי השיכחה. להיגמל
מהבלות, מהתום שבפחד, מהעלטה שממאנת לעטוף אותי.
כעס ניצת מבין העצים שמסביב, עצים הבאים לסמל את החיים אשר
יכלו להתקיים כאן. אך לא כך. עכשיו רק עיניים נמצאות כאן. כמו
נועדו להביא את הכעס העמום שמרצד בכל פינה לידי סיפוק. כללים
אשר חקוקים כאן עוד מימי בראשית, אשר עוטים על עצמם תכריכי אבק
ומדיפים ריחות של חיים ומוות, לעיתים גם אהבה.
אותן עיניים כלות ומקנאות מלאות נקמה, מעבירות בי לא פעם את
תחושת הכלימה והפחד. כל שנותר הוא עוד סיבוב של השתהות, בטלה
וקבלת הדין. ידיי אשר הואילו ונאספו על גופי אינן עוד. נשמתי -
כנשות לוט. הוגלתה למקומה החדש. הרחק, הרחק.
מבטי ליווה אותם כשעטו עם החשיכה. אז התעוורו אוזניי, אז
החרישו עיניי. מעלעל בעבר - כך פשוט יותר. בטוח שאמצא חזון
אחרית הימים או אולי את אותו המדבר. צחיח ויבש, אשר יאסוף אותי
לחיקו ויגונן עלי מפני הבאות.
ניסיון להבין את עצמי, את המתחולל בנפשי... |