שלום, קוראים לי עידן. במבט ראשון אני נראה כמו בחור רגיל בן
24, שעשה שירות בגולני, שם נלחמתי למענכם ולמעני. עשינו הרבה
טוב למדינה בגולני. גם לך, אם לרגע שכחת.
והאמת? אולי אני באמת בחור רגיל. רגיל לגמרי. בן אדם טוב,
שעושה את המעשה הנכון, עוזר מתי שהוא יכול, במה שהוא יכול.
ואני יכול לעזור, תאמינו לי.
אני מציל חיים.
יום יום, גם מאז שהשתחררתי מצה"ל, המשכתי לעזור לאנשים
הפשוטים, לחבר'ה בעורף. אם לא אני אציל אותם אז מי?
תקשיבו אבל, אני לא רוצה להשוויץ. אולי גם אתם הייתם עושים
בדיוק מה שאני עושה, אם הייתם יכולים. לא כולם עברו אימון קרבי
בצבא הכי טוב בעולם, נכון? כן זה נכון. ואולי חבל שכך. לא
יזיקו למדינה הזאת עוד אנשים שיכולים להציל אותה.
אני עכשיו יוצא מהבר של רוני, חבר שלי מגולני. בחור טוב, רוני.
איך שהוא יצא הוא הוציא רשיון ופתח בר. אני בא לפה מדי פעם,
לתמוך בו וזה.
איזה שיכור אחד נשען על הקיר ליד הבר ואומר לי, "אני מכיר
אותך, אתה".
אני מסתכל עליו במבט שאומר לו שאין לי כוח לחידות שלו, ועם כל
השכרות שלו הוא ישר קולט את זה.
"אתה זה, חבר של רוני, שבא לפה תמיד. אתה שותף פה לא?"
"אני לא שותף, אני בא לתמוך בו"
פתאום, השיכור הזה מתחיל לצחוק משום דבר. בטח ראה איזה משהו
וחשב שהוא משהו אחר. הוא גם נראה די טיפש, חוץ מזה שהוא שתה כל
כך הרבה שהוא בקושי עומד על הרגליים.
"אז," הוא אומר ומתקרב אלי, מניח את היד שלו על העורף שלי
כאילו הוא חבר ממש טוב שלי. "מה אתה עושה בחיים, בחורצ'יק?"
"כלום כרגע, לא שזה עניינך" אני עונה לו.
"מה? מה זה מילמלת? טוב, זה בסדר, גם אני לא עושה כלום.
שהמדינה תשלם, אה?"
עכשיו הוא באמת כבר מעצבן אותי, ובסך הכל גם אני שתיתי קצת,
ואין לי כוח לשיכורים שיטרידו אותי. אני דוחף אותי ממני והוא
נופל על המדרכה כמו כלום, כאילו הוא איזה קשיש או משהו.
"תרגע", אני מציע לו. "כרגע הצלתי ת'חיים שלך."
הטמבל הזה מסתכל עלי המום, כאילו אמרתי משהו מצחיק או משהו.
אני מסביר לו, "יכולתי לחסל אותך ברגע"
עכשיו הוא ממשיך להסתכל עליי, בלי בושה! כאילו אני איזה פסיכי
מסכן שמשתכר כל היום כמוהו, ומתחיל להתעסק עם אנשים זרים בשביל
שיתייחסו אליו, או שיתנו לו כסף או משהו. זה בטח מה שהוא רצה,
לגנוב ממני? הוא חושב שהוא יכול עליי? הג'ובניק הזה, שבטח גירד
בתחת במקום להלחם על המדינה שלו ועכשיו הוא חי על חשבון אחרים
כמו איזה עלוקה מסריחה, והוא יושב שם מסתכל עליי כאילו אני
המסכן, כאילו אני הדפוק שצריך עזרה, כאילו אני לא עשיתי בשלוש
שנים יותר משהוא יעשה כל החיים שלו!
ואז הוא פותח ת'פה המסריח שלו, ואומר בדיוק את מה שאסור לו
להגיד. "בואנ'ה, אתה חתיכת פסיכי, הא?"
ואני מנסה לעזור לו, אני באמת מנסה ללכת הביתה ולהעמיד פנים
שהוא לא אמר את זה.
אבל אני לא יכול.
אי אפשר להציל את כולם, אה?