אני בחורה שלא נותנת. כלום.

מוזר לי לראות אותך באוניברסיטה. אתה שאמרת שויתרתי מהר מידי,
שלא הבנת איך זה וככה פתאום כשיש בעיות ישר בורחים. אולי אתה
צודק. או אולי אני זו שכבר למדה מה היא רוצה, או יותר נכון -
מה היא לא רוצה.

זה אתה שמתקשר ושואל מה שלומי. רוצה לדעת סתם כך פתאום מה קורה
ואיך בלימודים. אני עונה בנימוס ומתעניינת בשלומך. עדיין ברמן,
עדיין באותו המקום. טיול באופק. אני באמת באמת שמחה בשבילך.
אומרת שאין טעם להילחץ, הלימודים יחכו.

זו בפירוש תקופה רעה מאוד עבורי. פחד מציונים, התמחות, אני
לא ממצה את עצמי. אני לא מכירה את עצמי לפעמים. נראה לי שרק
לאחרונה התחלתי להבין שאני אדם מאוד לא מגובש.

לקחת אותי לטיול ממושך בעיר העתיקה ובכותל, אספת אותי מהתחנה
המרכזית ביום ראשון כדי להכין ארוחת בוקר, התקשרת קצת יותר
מידי וקצת הלחצת אותי. אמרתי לך שירושלמים כנראה שונים ממי
שגדל במרכז. לנו, לוקח הרבה יותר זמן להיקשר.

זה אתה שהיית הבוס שלי במשך כמה חודשים. עבדנו רק שנינו במשרד
והסתדרנו ממש טוב. חיבבתי אותך מאוד.  
כשקראת לי לשיחה סיפרת לי שהמשרד נסגר ושלצערך תצטרך אותי רק
לעוד מספר ימים. התעניינת מה אני מתכננת לעשות ואם אני צריכה
עזרה במציאת עבודה אחרת. ואז התחלת לספר לי על אישתך. ועל
מערכת היחסים הפתוחה שלכם. ועל זה שאני מאוד מוצאת חן בעיניך
ושתשמח ל"מערכת יחסים מינית" איתי. נגעלתי ונעלבתי, אבל הקשבתי
לך בסקרנות בעודך מדבר על השקפת העולם שלך.
תהיתי אם יש גיל מסוים בו אנשים הופכים להיות כל כך קרים.

אני מאבדת את עצמי לאט-לאט, אבל מנסה להתרומם. הלימודים לא
עושים לי טוב. קשה לי. הפקולטה מרגישה לי כמו שדה-קרב. אולי
ככה מרגישה כל פקולטה למשפטים.  

זה אתה שרושם עלי מידי פעם דברים שעושים לי קצת רע וקצת טוב,
כי זה כבר פחות מרגיש. הזמן עושה את שלו. מוזר לי להיות באיזור
שלך, לדעת שאתה ממש קרוב פיזית אך ממש רחוק. אם הייתי מאגדת את
מספר הרגעים בהם ייחלתי שתהיה קרוב, הם היו מסתכמים בשבועות.

כשסיימתי לומר את דעתי עליך קמתי והלכתי עם דמעות בעיניים,
מבלי להביט לאחור. שברת אצלי משהו. אמנם מובן שלא פגעת בי
פיזית, אבל הסיטואציה עצמה הייתה מאוד רעה עבורי. שברת איזו
השקפת עולם תמימה שהייתה לי, שאני עדיין מאוד רוצה להאמין בה.
היה לי מוזר שאדם מבוגר שהערכתי ועבדתי בצמוד אליו לבד ובמשך
זמן ממושך הסתכל עליי בצורה כזו. זה היה כל כך מגעיל. מוזר לי
שרק עכשיו אני כותבת על זה, עדיין עם דמעות בעיניים.
אני הרבה יותר מידי רגישה.