היא זוכרת אותם.
היא תזכור את הרגעים האלה כל חייה.
הוא לא היה המאהב הכי טוב שהיה לה.
היו לה גברים יותר מוכשרים ומנוסים ממנו במעשה האהבה...
אבל הוא היה הכי נפלא.
הרגע שבו חדר לתוכה... כל פעם... היה הרגע הכי קסום.
המפגש היה אלוהי.
מעולם לא הרגישה ככה עם אף גבר אחר.
לא לפניו ולא אחריו...
היו לה אורגזמות מופלאות עם אחרים, תשוקות גדולות. ברקים
ורעמים.
אבל  לא את אותו הרגע שהיה איתו.
הרגע שבה היה חודר אליה.
הרגע שבו "הם" נפגשו.
לפעמים כשדיברו על כך, הם צחקו.
היא היתה מדברת ב"שמה" ואומרת לו כמה "היא" שמחה לפגוש "אותו".
והוא היה עונה כשהוא מביט עמוק בעיניה "כן, גם "הוא" התגעגע
אליה כל כך".
הם לא נתנו שמות לאברי המין שלהם. אבל היא דיברה עליה בלשון
נקבה והוא דיבר על שלו בלשון זכר.
שניהם הסכימו ש"הם" למטה אוהבים כמו שהם למעלה אוהבים.
לא היתה זו תשוקה במובן הפשוט.
היתה זו אהבה גם של חלקי הגוף.
שלה היתה מאוהבת בשלו.
שלו היה מאוהב בשלה.
באותו רגע מיוחד, השמיעו שניהם קולות של עונג, שלא הכירו לפני
כן, עם אחרים.
סוג של שירה. קולות מוזרים של הנאה ושחרור.  
נדמה היה שכל עול העולם הוסר לרגע ונותר רק אושר...
היא הרגישה שהם מתחבקים.
כן.
באותו הרגע אברי המין שלהם התחבקו.
באותו הרגע שהוא חדר לתוכה.
החיבוק היה עמוק,
ארוך,
מלא.
מה שקרה אחר כך היה פחות חשוב.
העיקר היה החיבוק הזה.
אותו חיבור-חיבוק הכי רוחני של חלקי הגוף...
לפעמים  גם העיניים  הצטרפו, הזרועות  והשפתיים.  
אותו הרגע שבו הוא חדר לתוכה.
אותו הרגע בו הרגישה שחזרה הביתה.