זה היה עוד בוקר שיגרתי בו ניסיתי לפלס את דרכי לתחנת הרכבת
בין מאות אנשים ברחוב המסחרי. חלפתי במהירות על פני שורה ארוכה
של רוכלים המציעים את מרכולתם תוך צעקות שהפרו את שלוות היום.
זרם האנשים סחף אותי ומידי פעם נתקלתי בעל כורחי במבטים
העגמומיים של אנשי עסקים שקועים במחשבה טורדנית כזו או אחרת.
איש בחליפה מחויטת פילס את דרכו בתוך ההמון עם פנים זעופות
ורטן משהו כשמילותיו ריחפו ללא יעד ועד מהרה נבלעו בהמולה.
כשהגעתי לבסוף לתחנה הוא היה שם. ישב על המדרכה, בידו האחת אחז
בכינור כשידו השנייה חיטטה בשקית שהייתה מונחת לידו. הוא דלה
משם פרוסת לחם והחל לנגוס בה.
אלמלא הגיעה הרכבת, קרוב לוודאי שהייתי נשאר במקום ומקשיב
לנגינתו.
אולם הרכבת הגיעה, ואני פניתי לדרכי, מסלק בזריזות ממחשבתי כל
שאינו שייך לענייני. השעה הייתה כבר רבע לשמונה, ושוב איחרתי
לעבודה.

כשירדתי בתחנת הרכבת אחרי יום עבודה לא מועיל, המולת היום
נראתה מטרידה במיוחד.
ואז אוזניי קלטו את צלילו של הכינור. הייתה זו נעימה רוסית
מאוד עליזה וקופצנית, נדמה לי שהיא נקראת "קרקוביה" או
"קזצ'וק" או משהו כזה.
צליליו של הכינור תמיד ריתקו אותי, על כן השתהיתי שם ארוכות
להקשיב לנגינתו של יאשה (כן, קראתי לו יאשה.)
המנגינה הייתה כה שמחה וקלילה עד שעטפה את האווירה האפרורית
שסביב כמוסיקת רקע לא הולמת בסרטו של תסריטאי גרוע. אך היה בה
משהו נוסף, באותה נעימה, שדחק לקרן זווית את דאגותיי השגרתיות
ויצר אצלי אווירה שונה מן הרגיל.
ככל שהבטתי יותר בפניו של יאשה גיליתי כי  האווירה שסביב היא
זו שלא הלמה את נגינתו.

יאשה היה שקוע כולו בתוך הקצב, עיניו היו עצומות ונגינתו קלחה
בעליצות. לא ניכרו בפניו קדרות או עגמומיות כלשהי ואפילו נדמה
שחיוך דק היה נסוך על פניו. תהיתי מאין לוקח הוא את תעצומות
הנפש והאופטימיות לנגן ולהרגיש כך.

בעיני רוחי ראיתי את יאשה הקטן אוחז בידיה של אמו בדרכו
לקונסרבטוריום. הוא קיפץ ודילג בעליזות ועיניו נצצו. ראיתי
אותו מנגן שם את אותה הנעימה, שמעתי את השבחים שהרעיפה המורה
באוזני אמו הגאה. הבטתי בפניו של יאשה הנער, עיניו היו עצומות
ובכל מאודו התמסר לנגינה. חשתי שאותו יאשה לא נמצא
בקונסרבטוריום. הוא הפליג בחלום, ובחלומו הוא ניגן באורקסטרה
של קייב או של מוסקבה, באולם קונצרטים שהיה מלא עד אפס מקום.
משתם הקונצרט המשיך יאשה לעצום את עיניו לעוד כמה שניות,
וכשפתח אותן ראה כיצד מבטים מהופנטים בקהל הופכים באחת למבטים
מלאי הערצה. כולם הריעו בתשואות לכינור הראשון המחונן -
ליאשה.

חזרתי להביט ביאשה היושב על המדרכה. מעילו המרופט היה גדול
עליו בכמה מידות והיה ניכר שמתחת לכל האבק שהצטבר עליו מסתתר
מעיל שבעבר כיבד את בעליו.
כובעו היה מונח לידו ובתוכו כמה אגורות.
קמטים דקים נמתחו בזוויות עיניו העצומות.

מה קורה לכל החלומות - הרהרתי. דמיינתי לעצמי מצוק גבוה שאליו
מתנפצים כל החלומות. הסתכלתי למרגלות המצוק והמחזה היה מחריד.
ערימות של חלומות שבורים מנופצים ומרוסקים.

הפעם כשהבטתי בפניו הקורנות של יאשה,  באחת הכתה בי ההכרה!  
יאשה לא באמת כאן - הוא נמצא באולם קונצרטים מלא באנשים מריעים
לכבודו.
חלומו של יאשה לא התרסק לרגלי המצוק.

הנעימה שניגן יאשה תמה. אבל המנגינה שבליבו עודה קיימת במלוא
עוצמתה. חלומו לא מת - הוא בוער בו ולעד יחזק את נפשו.
כמה שניות לאחר שסיים לנגן, פקח יאשה את עיניו וברק נגלה בהן.
ניגשתי אליו ושמתי מטבע בכובעו.
"זה היה הקונצרט הנפלא ביותר ששמעתי מימיי." תודה יאשה.
.