גבירותי ורבותי המלומדים.
היעלה בקצה מחשבתכם הרעיון הנלוז שעבדכם המאוד נאמן לא
יקדיש בקישקוש פרי עטו לעדת המשתעלים באולמות התיאטרון?

הלכל אותם מכחכחים בגרונם, נאנקים, חוסמים עיטוש (עם, או בלי,
מטפחת), מקנחי אף, משתעלים בנאמנות כה גדולה מדי ערב בפוקדם את
התיאטראות הגדולים והממוסדים לא מגיעה התיחסות ראויה?
ובכן כשלתי מלאכזבכם גם בפעם הזו.

התדעו איך ירגיש שחקן תיאטרון רפרטוארי מן השורה ללא מנגינת
הליווי השגרתית הזו, איך יתפקד בשקט הקר והמצמרר?
איך יתייסר בטרגדיה שיקספירית או בהצגה של ארתור מילר, למשל,
ללא קריאות העידוד וההסכמה המופיעות תדיר בצורה של פעולה
גרונית בלתי רצויה זו?
אין לי תשובה.
אולי מכיוון שאי אפשר למצוא אותה!
הפעולה היא חלק אינטגרלי מההצגה, כמו ההשתחוות בסופה, אולי אין
היא קשורה באפן ישיר למחזה עצמו, אבל כולם מצפים לקראתה.

האמת המתבקשת להאמר היא שבמחזה האחרון שצפיתי, שהיה מעולה לכל
הדעות, קצת השתעממתי לקראת הסוף, כי ידעתי  איך זה הולך להיגמר
(ראיתי את הסרט של לארס פון טרייר), פתאום התחלתי לשים את ליבי
לסוגי הקולות שאנשים מפיקים, גם ניסיתי לספור כמה שניות עוברות
בין קול לקול ו... הקצב היה כה מוטרף שזה ממש תפס אותי בהפתעה
- אז החלטתי.
אכתוב על-כך בקישקוש חדש!