פסענו שנינו אט אט על שביל החלב,
"אני פוחד."
הוא אמר וקטף כוכב.
ופתאום אני חושבת, לו רק היה יכול לשתוק
ולהקשיב לירח ששר את אורו.
הוא הסתכל סביבו,
נסיך קטן שמחפש את ביתו.
"למה הדמעות?"
הוא שואל, אוסף סביבו גוש עננים
ומגיש לי אותו כשערות סבתא.
חיוך זעיר עולה על פניי, מסתיר את הדמעות.
"זה חלום. את יודעת, נכון?"
חלום מתוק אני חושבת בתוך תוכי.
והוא ממשיך,
"ועוד מעט,
ממש בקרוב,
כולם יחזרו הביתה ואת תגלי שאני נשארתי שם,
ראשי נשאר שם,
כאות נצחון."
אותו חיוך קטן כבר נעלם
ובמקומו נשארו עכשיו רק הדמעות הטריות.
"ואז תוכלי להיזכר באותן שושנים שהבאתי לפני שבוע
ולשים אותם בספר ליבוש,
כמו שאת אוהבת,
ולצחוק צחוק תמימים של מלאכים."
הוא מסתכל לשמיים כדי שלא אראה את הגעגוע שעל פניו ואז אוחז
בידי וממשיך
"הלוואי והייתי יכול לקטוף לך ירח ולא כוכב,
הלוואי והייתי יכול להביא את השמש הלוהטת שתחמם אותך במקומי
אבל לצערי אין זה אפשרי.
אחרי הכל...
אנחנו לא חיים בחלום."
ואז הוא מחייך ומפנה את גבו.
אני רוצה לצעוק לו שיעצור אבל הדמעות עוצרות את המילים.
והן תקועות בגרון עמוק.
הוא נעלם ואני פוקחת את עיניי ומניחה שושנה על הקבר.
הלוואי והיה קיץ,
שתבוא השמש ותחמם כבר.