בחצי הכדור הדרומי, שם אקבע את משכני לשעות הקרובות, שעות של
לילה וחוסר ודאות ובערב חשוך. זו אני אדומת עור, צמה נחה על
עורפי, ילדה קטנה, הולכת עם דליים אל הנהר, ממלאה מים ושבה אל
הכפר.
את המים שופכת אני אל גיגית גדולה, אותה גיגית שבה רחצו אותי
בינקותי. אשוב אל הנהר מספר פעמים בטרם אהיה מרוצה מכמות המים
בגיגית אשר נהייתה כבר מכובדת למדי.
אז אתיישב על כיסא קש, חכה בידי, ואנסה לדוג כמה מן היצורים
היפים שראיתי בנהר.
יעבור אז אחד מזקני השבט וישאל למעשי.
-"אני מנסה ללכוד את הדגים של הנהר". אני עונה.
-"אך המים צלולים, אינך רואה שהגיגית ריקה?"
-"אבל אלה מים מן הנהר ובנהר יש דגים, וגם שם איני רואה את הדג
לפני שהוא נתפס בחכתי, לכן אחכה עד שייתפס!" אמרתי בביטחון.
-"אם כך בהצלחה, ילדתי" איחל הזקן והמשיך בדרכו.
וכך חיכיתי שלושה ימים תמימים עם החכה בתוך הגיגית ולמרות
שבטני קרקרה לא העזתי לאכול כי פנטזתי על טעמו העדין של הדג
ועל רכותו בחיכי.
הזבובים כבר החלו להתאסף על מחלצותיי ושיערי מרוב הסירחון, אך
אני ידעתי כי מבולבלים הם בדעתם וזהו סרחון הדג אשר בקרוב
אתיש. וכך התעלמתי מכאבי הגב ומניוון שרירי הידיים ונשארתי
ישובה מול הגיגית עוד יומיים ארוכים עד שהתאדו לחלוטין ואינם,
ולא נותר עוד דבר בתוך הגיגית פרט לקצה החכה המיותם.
עצובה ומאוכזבת מעצמי עקב הכישלון החרוץ נכנסתי לתוך הגיגית
ודרכתי בחוזקה על הקרקעית וקפצתי וצרחתי שעה ארוכה עד שאפסו
כוחותיי. נשכבתי מקופלת בתוכה ונרדמתי עם קצה החכה בפי וכמעט
שנחנקתי בלילה.