נפש שורדת,
שורטת
כמו של
הילדה ההיא ש
התחבאה מתחת לשמיכות ו
רק ביקשה קצת שקט.
כמו החתכים שהגלידו
הנשימות שהפשירו
וההרגלים שהתחילו להפסיק,
ממש כמו עשרות צעקות
שנחלשו ושתי דמעות
שנספגו בחולצות ההן ש
נצמדו
רחוק מדי.

מגע שהביא אמונה
וחסך
ו
רגש שרק חיפש
מקום.

יחי ההבדל הקטן
שמקנן במחשבות
הגדולות ו
המוח שמתפקד קצת אחרת
בתנאים של
חוסר קרבה,
כמעט כמו שהיא
מכלה את עצמה כשהוא לא
נוגע.

התקוות שפעמו בי כשהלכתי
והפחד הארור ש
טיפטף עצמו לתוכי
עד תחושת השובע ההיא
ש
סיפרתי לך עליה.
כמעט כמו
שניסיתי לברוח
כשהוא חדר ל
סיפוק העצמי שלי
וגרם לי לאבד כל תחושה
אנושית,
כמו הפעם ההיא ש
הרסיסים שהייתי נהפכו
לאבקה כשהוא אחז אותם
בידיו  ו
מוסס אותם.

לא אמצא מקלט באותם חדרים ש
התמלאו באבק שנשר ממני,
כשם שחיפשתי אהבה
בעיניים שלו.
אנתק  עצמי מהחושך
ההוא,
ממש כמו שאז ניתקת
ממני ואמרת שאני
החושך שלך.

אחיזת ידיים שנטמעה בי, ש
טימאה בי
שעזרה לי לחצות את הכביש כש
ראיתי את הסוף מ
עברו השני.
כמעט כמו שניסית ללמד אותי
לאכול
במקלות סינים ולא הבנת למה
אני לא
מצליחה.

כמו המבט בעיניים שלי
כש
נואשתי מלנסות,
מלקוות,
כש
נואשתי מלחכות.



8.4.08