השקט, השקט הזה
התווים האחרונים
נאספים אל אביהם
כדרכם של כל הדברים.
הרגעים האלו
את חיי שלי הייתי נותן
ונאסף אל התווים
לו היו מתמשכים עוד מעט
והם לועגים לרש.
ובהם ברנשטיין
נוטף זיעה ארצית משיערו הפרוע
חייך לנגניו כאב
בא בימים ויודע דבר
שבניו המצליחים נאספו
לו מכל קצוות תבל
למען יראם -
והנה ההנהון הזה
כולו השלמה.
רק אני נזכר בו ונמלא
אימה ועצבות.
סוף.
תחילתן בנהמות מרחקים
והן שוטפות את האולם כמו צבא ברברים
חייך, עשה עצמך אסיר תודה.
ככל הנשים הנאנסות על-ידי
כל הצבאות הכובשים
לאורך ההיסטוריה
חשוב אולי על יקיריך
שעלה בידם לנוס אל הגבעות.
הלא אלמלא הן
ואלמלא הזמן מאפשרן
גם לא תזמורת ולא נגנים
ולא תווים אחרונים פורחים אל תקרות אולמות
בין אזניים לא ראויות.
המחיר כמעט גבוה מדי
ואין לבוא על המקח.
הגאולה תבוא אם בכלל
ללא מחאות כף
אלא בדממת חיים.
מר ברנשטיין, משך
שעה בראת עולם ואינך
יכול לאלף מלאכי מוות?!
בחלקנו כנראה
מעט בטהובן
שעליו אמר וגנר
הוא היה טיטאן
נאבק עם אלים. |
