נסיעה ליעד לא ידוע אני נוסעת ומותירה מאחוריי את הכל, או מה
שנותר ממנו לפחות, אני מביטה בעצמי דרך המראה הקדמית ברכב.
והנה זו אני, בת שלושים מעוטרת בנמשים, עיניים גדולות וריסים
ארוכים, כאילו מסוככים עלי. לחצתי על הדוושה ומבלי לחשוב הרבה
על יעד התחלתי לנסוע הגעתי לדרך עפר.

אני מתבוננת בנוף שנמצא מולי, הרים של חול, וכמה אבק יש כאן.
אני לוקחת שאיפה עמוקה, כדי להסדיר את הנשימה. ובאותה עת
להרפות מעט מכל המחשבות שמתרוצצות לי בראש, כמו חבורה של נמלים
שמתארגנות לקראת החורף, זו אחר זו ללא הפוגה.

הנוף היבש הזה, מתאים לי עכשיו. התקדמתי לעבר עץ שנותר ערום,
ללא עלים והתיישבתי על הארץ, מתחתי את רגליי. לא היה לי נח עם
החצאית הקצרה שחשפה את רגליי, ונעלי העקב השוו לי מראה של
צולע, אבל הפעם לא אכפת לי. זרקתי את התיק העור היוקרתי ומתוכו
התעופפו מסמכים, צחקתי למראי הדפים הלבנים - הם כאילו פרשו
כנפיים, כבר נוגעים בחופש.

אני לא יודעת כמה זמן הבטתי בהרים, אבל כשהתרוממתי, חשתי
עקצוצים בכל גופי. התבוננתי שמאלה וימינה, בטחתי בעצמי וצעקתי
"אני אני אני ". שחררתי אנחה ארוכה וצעדתי לכיוון הרכב נסעתי
בשקט. זה דומה ליום שגרתי, אבל חסר לי ריח הבושם הגברי של
דורון.

בזמן האחרון הנסיעות שלנו מלוות בדממה, ולאחר זמן, השתיקה הזאת
איבדה מעוצמתה והתווספה לסדר היום הרגיל שלנו. דורון חייכתי
לעצמי איני יודעת איך יגיב, האם הוא יחוש הקלה או שיכעס
שהשארתי אותו עם אי הסדר.

אבל לצד הנוף הזה שמביא אותי לרוגע פנימי, לא אכפת לי, דורון
הבחור שלו נשאתי כשהייתי בת 23 הוא הראשון שלי בכל כך הרבה
מובנים, הראשון והאמנתי כל כך הרבה זמן שיהיה גם האחרון.  אך
החיים מזמנים לנו גילויים, אני איני אותה נערה קלת דעת.
השפתיים שהרבו לחשוף שיניים, נשארת חתומות לאורך היום. השיער
המלא חיים, היום דליל ומשווה לי מראה של חולה.

בדורון לא ניכרים השנים, נדמה כי הזמן עמד מלכת כשמסתכלים
עליו, גבוה, חזק משרה תחושה של ביטחון. כולם אוהבים אותו,
בביתנו תמיד יש התקהלות של אנשים סביבו, כמה שאני שונאת את
מבטי ההשוואה שעושים בינינו. המטבח הוא המפלט שלי ושם, ביליתי
בהדחת הכלים. יצרתי לי בועה בצבעי הקשת, רקדתי, צחקתי, החמאתי
לעצמי עד שהייתי צריכה להסיר את הכפפות, ולהוריד את האשפה.
אפילו חבריי לעבודה, ציינו בפני לא פעם כמה ברת מזל אני.
השתעלתי האבק הזה, הלכלוך לא מרפה ממני, לחצתי על הבלמים,
הסימנים על הכביש היו ברורים שחורים וארוכים.

התקדמתי כמה מטרים נוספים. מולי הייתה אכסניה, נכנסתי הזמנתי
חדר, לא היה לי מטען, זו הייתה אני בלבד. כשהייתי בחדר הסרתי
את משקפי השמש ומיד הרכבתי אותן חזרה נשכבתי על המיטה, בחנתי
את החדר, לצידי היה ארון ישן, ולצד השידה היה חלון קטן -שהשקיף
להרים.

צלצול הנייד העיר אותי זה היה דורון, העדפתי לא להתמודד, עצמתי
עיניים ואמרתי לעצמי שוב "אני אני אני ". חיבקתי את עצמי,
ומצאתי את עצמי בתנוחה עוברית, בכיתי בשקט - התנענעתי מעלה
ומטה, כאדם השרוי בתפילה מחפש מענה. ובאדיקות ממשיך לא מרפה.

אחזתי בעצמי חזק כל כך שהפסקתי ברגע שציפורניי חדרו לגופי.
''סוף סוף צלקת " בניגוד לצלקות האחרות בחיי, זו צלקת שנראית,
היא לא חבויה מתחת למעטה החיוכים שלי, היא מדממת, לא מבקשת
להסתתר בלי הרבה רציונל, היא פה ואיני יודעת לכמה זמן.

דרך החלון הבטתי מטה לעבר גן המשחקים המאולתר. שני ילדים שיחקו
בחול, וזרקו זה לעבר זה אבנים קטנות. פרצתי בצחוק וירדתי
במהירות מכל המדרגות, הייתי אחוזת דיבוק הצטרפתי למשחק.      

ישבנו בארגז החול, אחזנו ידיים, הידיים הדביקות שלהם ליכלכו את
החצאית שלי. החולצה הלבנה, המכופתרת שלי קיבלה צורות, של כפות
ידיים קטנות. והפעם לחשתי בהקלה תוך כדי שאני מסתכלת לתוך
העיניים של הילדים "אני אני אני "

שוב אני בחדר במלון, על הסדין יש כמה טיפות דם אשר מזכירות לי
את הצלקת, כשאני מביטה בידי אני רואה שהיא חבושה, ניסיתי
להיזכר מתי הספקתי לעשות זאת. מול הראי בחדר המקלחת הבנתי היכן
אני נמצאת.

התקדמתי לעבר החלון ובו היו סורגי מתכת עבים. החדר היה צבוע
לבן, מיטת יחיד, אשר עליה מונח דובון וטלפון נייד. שיחה שלא
נענתה  ''מי זה דורון ". התקדמתי לדלת חדרי.      
הסתכלתי דרך חלון הפלסטיק המרובע והרהרתי לעצמי כמה חלוקים
לבנים, ליטפתי את היד הפצועה ואמרתי "מצאתי את עצמי, כן זאת
אני ".