זה היה היעד של כל מאהב.
כמו הצהרת האהבה האולטימטיבית.
בכל מערכת יחסים משמעותית שבה הוטבע הקוד הגנטי שלו בגופה
וליבה, הוזכר שמו של גן העדן ההוא.
"נסע ליוון, מבטיח שאקח אותך לשם."
פעם אחת היה זה כה קרוב.
הוא היה יווני בעצמו.
מאהב יווני.
הוא לא נראה כך, הם נפגשו בארץ אחרת.
הוא הזמין אותה לביתו ביוון.
נתן לה ספר שירים של משורר יווני דגול, מתורגם.
היא הסתכלה בספר, תוהה איך זה לקרוא שירי אהבה ביוונית.
מגע אצבעותיו היה קסום.
הוא טייל איתן על עורה ועינג אותה כפי שרק נשים יודעות.
היא התמסרה לידיו, שוכחת את רוע מראהו ואת גבעולו הקטן, הקמל
מהר ביבבה רטובה.
היא לא הגיעה אליו ליוון.
כל שנותר היה אותו ספר שירי אהבה, שלימים אבד בין שאר ספריה
הרבים.
בעלה הבטיח לה להגיע לאיים הקסומים מהאודיסאה.
הוא הכיר את יוון ככף ידו, כך אמר.
טייל שם עוד בנעוריו.
הבעל השני דיבר על יוון כחולם בהקיץ.
"כשרק יתאפשר" אמר.
בינתיים הלכו למסעדות יווניות...
היא הססה לפעמים בין יוון לאירלנד הירוקה והמכושפת, אבל החתולה
שבה רצתה להגיע ליוון.
טורקיז ולבן קסמו לה תמיד.
חלמה על בית לבן קטן במורד ההר, מוקף אורנים.
בית משקיף אל הים התכול - טורקיז הנוצץ כאבן חן רוטטת.
בבוקר או אחר הצהריים, השעה האהובה עליה,
עם אהובה ביוון.
לעשות אהבה אחר הצהריים.
הגוף כבר נינוח וגמיש, האור רך, כמו געגוע.
והאגן ,או... האגן, משתוקק להתמלא...
משתוקק למגע כחתול הנמתח ומצפה לליטוף, המעלה גרגור
ומרטיט...
שעה של עצלות.
אצל האנגלים זו שעת התה. אצל הים-תיכוניים, זוהי השעה שלאחר
הסייסטה.
התחלה שניה של היום.
שעת אהבה.
ולאחר מכן ארוחה עם יין, בשעת השקיעה.
יוון...

מעולם לא דרכה כף רגלה בארץ האולימפוס.
בשבילה גן עדן נראה כמו יוון.