אני מסתכלת על כולם לבושים שחורים. פנים מוכרות עוברות, רטובות
מדמעות. אני רואה את כל האנשים שהכרתי. כולם פה. פנים קטנות
נראות תלושות, כאילו לא אמורות להיות כאן.

יום רגיל בחיי, כל כך בלתי נראית. אנשים חולפים על פניי
בעבודה, לפעמים הם נעצרים כדי להגיד שלום קצר, ומניחים לי
להמשיך לעבוד. בתא המלבני שלי ליד הטלפון יש תמונה שלי ושלך.
כשאני צריכה להירגע אני מביטה בתמונה, שואפת אויר וממשיכה
הלאה.

אני נשענת על הכיסא, מסירה את המשקפיים העגולות ומסיתה את שערי
השחור מעיניי. כל כך מאוחר עכשיו, נותרתי לבד בעבודה לאורך
המסדרון יש אור מעומעם, אבל אני יכולה לקרוא את השלט על הדלת "
עו''ד דוד אבירם " כתוב באותיות מוזהבות על רקע שחור.

אני סוגרת את המחשב ומחזירה את הכיסא למקום. במעלית אני
מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני יכולה לראות זה אישה עייפה. במונחי
קריירה נדמה לי שאני מצליחה, אבל לא ידעתי שהצלחה תגרום לי
להרגיש כך, כל כך לבד.
עוד פרח נזרק לעברי, והאבק שמסביב מסתיר לי את עיני, נדמה לי
כי רק לרגע ראיתי אותו, ואולי לא.

המקום הזה מוכר לי, אבל אני מרגישה שונה. אין לי את האדרנלין
כפי שהיה לי כשהתחלתי: שטופת רוח קרב כדי לתקן, כדי לעשות משהו
מועיל. היום אני מעדיפה להיות במשרד, חבויה תחת עבודת ניירת.
המבטים שהופנו לעברי בגלל המראה החיצוני הלכו והתמעטו. תמיד יש
מישהי חדשה בעבודה, יותר צעירה שמושכת תשומת לב. בהתחלה זה
הפריע לי, כיוון שדוד, סליחה עו''ד דוד הטיל עליי להיות הפנים
מול התקשורת ולייצג את המשרד, אבל עכשיו התא הזה הפך לי לבית.
עיטרתי אותו בפיסות מחיי, ואני מרגישה בו כל כך נח.

התנתקתי מאנשים, הנחתי למהלומות לפגוע בי ועכשיו כל שנותר ממני
זה קריירה. התרחקה ממני יעל הסקסית, יעל ואייל, ונותרה יעל אשת
קריירה.

ביום ההוא שחשבתי שהנישואים שלי נגמרו.  התיישבת מולי, לא
ישנת, זיפים שחורים שיער סתור שארך ומלטף לך את הכתפיים. הסברת
לי בשקט, בעדינות,  התייחסת אליי כמו בובת חרסינה, כמה אתה לבד
ושחיינו נראים שונה כל כך, ולא מספיק לחלוק מיטה יחד - צריך גם
לחלוק חיים יחד. לא הגבתי, פני החרסינה שלי סירבו להבין, נגשת
אליי חיבקת אותי והלכת.

המתנתי כמה רגעים, ואז רצתי אחריך, אבל לא היית שם. לקחתי
מונית חזרה לעבודה.  בתא שלי התיישבתי על השטיח המחוספס.
הרחקתי את הכיסא ונשענתי לאחור. פיזרתי את שערי, ליטפתי קלות
את מצחי ועצמתי את עיניי. תמונה אחת נפלה מהשולחן אך לא נסדק
בה כלום, השטיח שמר עליה. לקחתי אותה והצמדתי אותה לחיקי, אך
מגע הזכוכית היה קר מידי. ניפצתי את המסגרת, שלפתי את התמונה
מתוך השברים וחיבקתי אותה.  בקול צרוד, חנוק, אמרתי "התגעגעתי
אליך, איבדתי את הדרך ואני... אני לא יודעת. " יצאתי מגששת לאט
לאט אחר הכיסא. התיישבתי וחזרתי שוב " אני לא יודעת. "

קבענו להיפגש בבית קפה. הגעת. היית אחר, מסודר. אחרי שלום קצר
החלטנו ללכת לפאב, לדחות את השיחות הקשות למחר. שתיתי כוס ועוד
כוס. השפעתי עליך לשתות יחד איתי. האלכוהול עשה לי טוב והתחלתי
לשיר לצלילי השיר שהתנגן. הזמנת אותי לרקוד, צחקנו בלי סיבה
וביקשתי שתיקח אותי לים. לא רצית אבל התעקשתי. לבסוף הסכמת.

עוד פרח ועוד פרח, מישהו ניסה לומר משהו אבל אני כבר לא שומעת.
אני מזהה נקישות פטיש ומסמר, ניסיון נואש של מישהו לסגור,
וטריקת דלת צורמת. אני רואה רק שחור. חשוך כל כך אבל זה חושך
מסוג אחר. הייתכן ששוב נרדמתי על המקלדת בעבודה? הידיים שלי
חסרות תחושה, אני לא יכולה להניע אותן ואז אט אט חילחלה לתוכי
ההבנה שאני קברתי את עצמי. זה שיש מישהו מעליי וממלא את החלקה
הזאת באדמה, זה רק כי אני נתתי רשות לכך.
"הרפי, יעל, את במקום אחר עכשיו, " ניסיתי לדרבן את עצמי, אך
לא הפסקתי לנסות להזיז את ידיי בתקווה שאוכל לשנות משהו, לומר
שלום אחרון.