ציפי לבני היקרה,
לא יודע למה אני שולח אליך את המכתב הזה. בשלב זה אפשר לומר
שהכל פתוח ויכול להיות שלא ישלח או יאמר או יתואר לנפש חיה,
אבל כמובן שאם שורות אלו נקראות כעת - הוחלט אילו פנים יוטבעו
על השנקל.

לאחרונה אני מצפה מעצמי מעל למצופה. כאילו שצריכה להיות סיבה
טובה שאכתוב לך, משהו חשוב מאד לגורל האומה, משהו סודי על
מנהיג שמסרב להודות שאין לו שערות על הפדחת והוא נראה כמו
גרמלין לבקן, משהו על קונספירציה גברית לא לחזור על טעויות
בהרכבים ראש ממשלתיים, משהו שיגרום לקסאמים לחזור על עקבותיהם
שלוש שניות משיגורם, משהו על מדינה של עדי מדינה שחיים על
חשבוננו, משהו על עצלנות הערכותית והטלת אחריות על זוטרים. או
סתם משהו על מזג האויר, אבל שהוא קריטי לעולם כמו: אסטרואידים
שיכחידו את התנינים, אבל אנחנו נינצל כי בעצם ניצחנו את
הדינוזאורים, או סופות לחץ חדשניות שימעכו אנשים בלי סימני אבק
מיתמרים.

אפשר לומר שהכל פיקציה, שטות שהמצאתי כרגע, או אולי בעוד
שלוש-מאות שנה, כשכל העולם יהיה חסיד ברסלב ומלאכים ילחמו
בחייזרים שטניים, אנשים יהרהרו לעצמם בתיקיה סודית "אני מקווה
שאין פה וירוסים".

אך, ציפי, ציפי. את יודעת שגם לאמא שלי קוראים ציפי? אני מרגיש
אלייך כמו אל כתובת הורית מועתקת. מן מפרץ הורי בתול. איזה כיף
היה יכול להיות אם היינו מסתפקים במדיטציה? יש תפקיד כל כך
חשוב למשחקי חברה ודיונים תרבותיים, טלנובלות וסרטי סטודנטים,
פופקורן וביסלי, ספורט וכדורגל, תחרויות והעצמה משותפת, אז
למה? למה ציפורה? למה להחביא את שערות בית השחי?
למה לסגור את הכל בתוך תמונה בסלון? למה לסגור את הפה כל כך
הרבה שעות? למה לקלוע בול באדום, באמצע של האמצע של האמצע שאי
פעם אימצעו?

אנחנו רוצים שקל על כל מחמאה, נשיקה על כל ויתור בפקק, מדליה
על כל עצה ודקה שקט על כל שניה של ביחד.

מה אני אגיד לך, ציפי? נמאס לי שנמאס, אבל גם אני צריך להתאמן
בלהיות המשיח. ישו. ישו ידע איך אוחזים צלב. הוא הבין שילד
בוכה לא מעונין לחזור על הפעולה המכאיבה עד שתצליח. הוא אמר:
"תבכה ילד. אתה לא חייב לנצח בששטוס, למרות שזה יכול לקדם אותך
בכיתה. אז מה? אתה יודע מי הוא הפראייר האמיתי? (אני יודע שזה
מה שמענין אותך, יש לנו קירבה לאומית) - השקרן כמובן! הטייח,
המלווה בריבית, הפדנט, המתחשב, הדעתן, הפדגוג, הסדרן. השקרן
לעצמו אני מתכוון, המבסוט שחושב שהוא מסכן.
את מבינה, ציפי? אני... בא לי לכתוב לך. סתם. בא לי סתם להיות
מרוצה מעצמי. סתם לפרגן לעצמי איזה חצי שעה כשיש כל כך הרבה
דברים יותר חשובים שאני יכול לעשות עם הזמן היקר הזה, וגם יש
הרבה דברים שאני יכול אחר כך להציק לי שלא עשיתי.

תראי איזה צורה מוזרה נהייתה למדינה שלנו - כמו נחש שבלע פיל.
כולם מסתובבים עם פה מלא פלאפל, יורקים אחד על השני "מי אחרון?
אני אחריך, שים עין על האוטו, אני פה באדום לבן, שנייה אני
חוזר".

להספיק. הכל. מהר. יש בית מקדש לבנות. אבל ציפי:
ככה לא בונים חומה.