במשק ידיים אל נוכח רוח העלים הקמלים
הוא נאלם במיתריו אחר אהבה
בורר בכאביו את צורת העולם לבוא
ייאושיו מרים כלענה החורכת באור.

הקור מסרב להרפות מפלגי גופו
בדי העלווה הירוקים זעים באקראי
החשש ממלא חללים דחוסים של זמן
זה לא נוגע בו יותר.

מתבונן בחזית האמת
משכני הפחד בזוזים אלי אור
מלבינים את עצמותיהם בשמש העזה
לא משתי ממושבי הארצי.

צעדנו שלווים על פני מסך העולם
נעולים בחליפות עורנו הדקות
מפרשים לבנים ברוח הקרירה
עננים לבנים אפורים על רקע שמי התכלת.