תחושה מוזרה עוטפת אותי
אך שם אתה עומד,
מחגך לעצמך ואומר שלום מבויש.
סגורה בעצמי, בטוחה שאין
ונותר רק זיכרון מטושטש.
שתילים שנבטו כמלים ברגע,
לשמע מכשפה, תוך ניצולה בני אנוש תמימים.
אין כאן צביעת פרצופים בוורוד
אני כפי שאני, חמושה בחליפת ברזל
אטומה ומבוישת, שאין לי במה.
אכזבה שפרסה מולי שטיח הרוס
שמסמן לי דרכים אחרות ללכת.
פתאום זה שיר עליך.
ההבטחות שנותרו באוויר
מסכמות לי ימים ולילות
ופרגולה מעץ מזכירה לי אותך.