פגשתי בו על שפת ים,
שליו וזחוח הוא נראה בעיניי.
כל מעייניו נתונים בשיחה עם הטבע.
כל מילה שלו, שאיפה או נשיפה
והטבע, משיב לו חרש אדוות קטנות של הנאה.

על מפתן אוהל בד דקיק,
רעוע.
נינוחות קסומה,
הפוגה תמימה מן העולם,
תחת תלתלים רכים
ועמוסי תלאות.

עשבים קטנים היו בו,
פרחים, ואבק דרכים,
והוא ישב שם, מחייך לעצמו
מבעד למנגינת האושר שלו.

ישבתי לצידו,
הוא לא זע.
רק המשיך במרגוע.
הוא היה מארח נפלא,
חלק איתי את שאהבה נפשו.
ואף לא ביקשתי בכך.

ועבר זמן
חלף ולא ידוע כמה.
וכי מה ייתן לכמת חוסר משמעות?
אך חלפו רגעים רבים
ובשתיקתו הכנה, הנרעדת,
בעיניים מחייכות תחת הכלי,
דיבר אליי, ללא מלים.
וכי מה הטעם לנטוע בהן משמעות?

ולילות שלמים דיבר אליי
בצלילי רוחו.
ולבסוף, נשכב
וכאשר פרש גופו למול שמיים
ביקש רק אחת:

"תהי לי מנגינה".



7.4.08