עד כמה שהצלחתי לא לשיר והיה לי טוב, חשבתי שאני הולכת בדרך
הנכונה. ישבתי לחרבן, קמתי לכתוב, הבאתי את הדפים והמילים יחד
איתי אל האסלה, וכלום.
כמה ימים של שקט, כמה חודשים. ואני מתרחקת מהמציאות הזו של
אקספרימנטליות מלנכולית הולכת ומתרחבת שליוותה אותי שנים שנים.
חיכיתי לשווא לשיטחיות שתגיע ותוביל אותי היישר לתוך ענן לבן
של מגלומניה מטופשת, אבל יש אנשים שלא נועדו לפנות לשם.
את כל הזכרונות ארזתי בקופסא ושמתי במעלה הארון, כדי שאצטרך
לטפס כדי להגיע, אולי הייתי צריכה לשרוף.
ואיך שלא הסתכלתי על זה, וכמה שלא ברחתי, מרתונים שלמים של
זיעה הלכו לעולמם רק כדי להגיע אל המקום הזה, שלא קיים במוח של
אנשים כמוני.
הבודהיסטים אומרים שכדי להשתחרר מהסבל צריך להגיע להארה, ואין
יציאה מהעולם אלא פשוט ביטול שלו, אז איפה ההארה הזאת נמצאת?
כמה צריך לשלם כדי להשיג אותה?

אומרים לי שהתפיסה שלי שגויה,
אני אומרת, נכון.