ישבתי בפאב עם עוד שני חברים, מקום קטן ומלא עשן. אם החזקת את
העיניים פקוחות ליותר מחצי דקה הן התחילו לשרוף מרוב עשן
סיגריות. או שסתם הייתי שיכור.
הגענו כבר למצב שבו אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתרכז בשיחת
חולין אז פשוט שתקנו.
הנעתי את הראש מצד לצד כדי לראות כמה מהר החדר יכול לזוז.
כשהסתכלתי שמאלה ראיתי שמישהי משעינה את הראש על היד שלי.
צחקתי. לא הרגשתי כלום עד אז.
היא הביטה למעלה, מחייכת.
"אתה ממש נוח, אתה יודע?"
"אני גם ממש שיכור, את יודעת?"
היא צחקה. היא לא נראתה משהו מיוחד, ואם שמתי לב לזה אפילו
מבעד למסך האלכוהול והעשן סימן שהיא נראית אפילו פחות מזה, אבל
ברור שמצאתי חן בעיניה. או שהיא נואשת.
"אני איילה." היא הושיטה לי את ידה בגמלוניות, ראשה עדיין על
ידי. הושטתי את כף ידי מבעד לשערותיה והיא לחצה אותה.
"חכי, יש המשך. אני פשוט חייב לשירותים."
"אין אפשרות שאתה משאיר פה את היד שלך, אה?"
"חשבתי על זה, אבל אני צריך אותה לניווט. מפלס השתן ברצפה שם
יעבור את גבול המותר ויאלצו לסגור את המקום."
"טוב, אז תחזור מהר!"
"אני אשתדל."
התנודדתי בדרך לשירותים, מפלס את דרכי מבעד למתנדנדים אחרים.
בעוד הבירה זורמת ממני לאסלה, משם סביר להניח שדרך צינור סודי
בחזרה לחביות הפאב, ניסיתי להתרכז במה שקורה פה.
הבחורה נואשת ושיכורה, מה שהופך את הסיכויים שלי להשכיב אותה
לסבירים פלוס. היא לא נראית משהו, אבל לפחות לא שמנה או קרחת
או בעלת גפיים נוספים במקומות מוסתרים. כן, אין לי הרבה
דרישות.
בעודי מנער הרגשתי מין בושה.
הבחורה יושבת על הבר כולה מבסוטה, בטוחה שמצאה את הבחור של
חייה, ואני כאן מנער את הזין וחושב אם כדאי לי לדפוק אותה או
לא. בטח מחר אני אתעורר בבוקר ואגיד לה שיש לי ראיון עבודה או
משהו כזה.
לעזאזל, איזה מניאק אני, אפילו תירוץ יש לי.
עדיף שאני לא אלך על זה. סתם כאב ראש ומצפון מיותרים.
חזרתי לשבת בחיוך מתנצל. "היד חזרה." הי, זה שהחלטתי לא לזיין
אותה לא אומר שאסור לי לפלרטט.
"כן, אבל לצערי עכשיו אני חייבת ללכת. כבר חוזרת." היא קמה
וראיתי שגם חברה שלה הצטרפה. דווקא נראית לא רע, החברה. מחשוף
יפה מאד, שיער בלונדיני בשתי צמות סקסיות בטירוף. והיא לבשה
חצאית. לעזאזל, למה את לא ישבת לידי?!
בעודי מהרהר בגורל האכזר ניחתה עלי נשיקה היישר לשפתיים.
"אני כבר חוזרת!" איילה צעקה בעוד החברה שלה מצחקקת וגוררת
אותה משם.
"אז אתה הולך לתקוע את המכוערת, אה?" החבר לידי אמר בחיוך.
מעולם לא הרגשתי אנס נבזה כמו באותו הרגע.
"לא יודע, אולי."
"לך על זה, אחי. כלומר, עדיף שתי ציפורים על העץ... רגע.
כלומר, עדיף ציפור אחת ביד כל עוד זו לא היד שלך." הוא צחק.
חייכתי והוא הזמין עוד שוט. נאלצתי להצטרף להזמנה.
הייתי חייב להחליט על המשך צעדיי לפני שהמכוערת, אהה, כלומר
איילה, חוזרת.
בניסיון שכנוע, ידידי המנוער מהשירותים הזכיר למה אני יושב כאן
ומשמיד את שאר איבריי.
לפני שבוע נודע לי שמיכל מתחתנת. היא הייתה החברה שלי לפני שש
שנים למשך חצי שנה בערך, האהבה הראשונה שלי והפספוס של חיי.
היא נפרדה ממני בטענה שאני נחמד מדי, שהיא תמיד מרגישה אשמה על
כך שהיא לא טובה אליי כמו שאני אליה. לעזאזל, זה בטח עזר לנו
במאזן המעשים הטובים, אה, מיכל?!
בכל מקרה, אני בכיתי כמו סמרטוט והיא חיבקה אותי וסחטה כמה
דמעות מעצמה ושם זה נגמר. אולי הייתי צריך לתת לה אגרוף לפנים
באותו הרגע. היא הייתה קמה, אפה מדמם ושיניה הקדמיות שבורות,
מחבקת אותי ותוך כדי שהיא פותחת את רוכסן מכנסיי צועקת "כן !
תודה לאל, אתה לא נחמד יותר!"
אבל לא עשיתי את זה, והקשר בינינו פשוט ניתק. לפחות במציאות.
חשבתי עליה כל הזמן. הפספוס של חיי. היינו שנינו בני שמונה
עשרה, בתולים, אז אפילו לא שכבנו.
יופי, עכשיו אני עוד פעם מנסה לדמיין אותה ערומה.
ולפני שבוע נודע לי שהיא מתחתנת. פגשתי אותה ברחוב ודיברנו על
כל מיני שטויות יומיומיות. אני בדיוק חזרתי מניו זילנד אז
זיינתי לה את השכל על נופים מדהימים והיא פשוט זרקה שהיא תיקח
את זה בחשבון כשיגיע הזמן של ירח הדבש.
לא האמנתי. מלמלתי מזל טוב איזה עשרים פעם ונפרדנו בנשיקת לחי
מטופשת.
בדרך הביתה באותו היום דמיינתי את עצמי בסרט אמריקאי, מזנק אל
תוך מין בית-כנסייה בדיוק כשהרבי שואל אם מישהו מתנגד לנישואין
הללו.
כן, אולי היינו רק חצי שנה ביחד, אבל מתוך שלושת הקשרים
הרציניים שהיו לי אני חושב שאותה אהבתי הכי הרבה. לעזאזל, אולי
היא הייתה היחידה שבכלל אהבתי.
בטח הארוס שלה הוא איזה שמוק עשיר כמוה. ארוס ! אני לא מאמין
שאני בכלל משתמש במילה הזאת בהקשר של...
"היי, חזרתי."
הסתכלתי באיילה בפה פעור.
"שתית קצת מאז שהלכתי, אה?"
"שמעי, היה קשה." חייכתי איכשהו. הידיד המנוער למטה טפח לי על
השכם. כל הכבוד, חבריקו, אתה בדרך הנכונה.
איילה צחקקה ואני שלחתי מבט לחזה של חברה שלה. כזה חזה בערך יש
למיכל. אולי קצת יותר גדול. ונקודת החן האלוהית מתחת לשד
השמאלי...
"...קוראים לך."
"מה?"
"עוד לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אה, עודד."
"נעים להכיר." היא שלחה את ידה.
חבר שלי דפק לי מרפק מהצד.
"הי, את עוד לא יכולה לדעת את זה." חייכתי חיוך ממזרי.
"למה, אתה נראה לי טיפוס ממש נחמד. בחור טוב כזה."
החיוך שלי ירד ובעוד החברה השווה שלה וידידי המנוער מריעים
מהצד נישקתי אותה.

התעוררתי למחרת לידה במיטה. סיכום פרטים מהיר: היא בת עשרים
ושבע. גרה לבד בדירה לא רחוק מהפאב (כמה זמן הלכנו מחובקים?
עשר דקות, אולי עשרים. נדמה לי או שהקאתי על מכונית בדרך?)
ולומדת אמנות באיזו מכללה. אה, כן, והיא מכוערת.
"וואו, איזה כאב ראש."
"כן." התמתחתי והסתכלתי מסביב, מזהה במהירות את פרטי הלבוש שלי
מתוך התפזורת.
"תקשיב, אני בדרך כלל לא עושה את זה ככה. לא יודעת מה קרה לי."
היא הסתכלה בי.
התבוננתי בעיניה ותחושת אשמה הציפה אותי. ידעתי שזה יהיה ככה.

"הי, אל תדאגי. סתם נהנינו שנינו, אני הייתי שיכור לא פחות
ממך."
היא תקעה בי מבט בוחן, קצת מפוחד. בטח נשמעתי כאילו אני מנסה
להפוך את זה כבר לסטוץ בצורה רשמית. "כלומר, ידעתי מה אני עושה
אבל אין לך מה לדאוג." מה זה היה אמור להביע?
"אז רצית שזה יקרה?"
"בטח שכן, מה חשבת?" חייכתי. לפחות כאן לא שיקרתי.
"חמוד." היא נשכבה מעליי ונישקה אותי. שמתי לב לשיער עדין
באזור הסנטר. לא זקן, ברור שלא, אבל שיער.
"ממש שתינו כבד אתמול, אה? הראש שלי מתפוצץ! הייתי מתאבד אם
הייתי מצליח לחשוב מחשבה שלמה אחת עכשיו." התחלתי לסלול את דרך
היציאה שלי החוצה.
"יש לי אחלה תרופת סבתא לכאב ראש כזה." איילה חייכה ושלחה את
היד שלה למטה.
אסור לי להתפתות. אני חייב להסתלק לפני שהמצב ידרדר עוד יותר.

"נראה לי שהייתי רוצה להכיר את סבתא שלך אם כך." לעזאזל אני
והשנינות שלי.
היא חייכה ונישקה אותי בצוואר.
בסדר, עדיין לא מאוחר. אני פשוט חייב לעשות משהו דרסטי. לומר
לה שאני חייב לתפוס קצת שינה בבית לפני מבחן או משהו כזה.
קדימה, תחשוב !
איילה כבר הגיעה לחזה שלי בנשיקות. היא הפסיקה והסתכלה אליי
למעלה.
"לא נעים לך? אני יכולה להפסיק אם אתה רוצה." העיניים שלה היו
מלאות חשש. היא פחדה שהיא לא מרצה אותי, שהיא לא מספיק טובה.
"לא, מה פתאום. אל תאכזבי את סבתא." הכרחתי את עצמי לחייך והיא
חייכה בחזרה, הביטחון שב לעיניה.
אחרי ששכבנו הייתי חייב להישאר לארוחת צהריים. היא הכינה
המבורגרים והיה ממש נחמד. המצפון שלי התחיל כבר לעבוד על המוח,
משכנע שהנה היא יודעת להכין ארוחה כמו שצריך ותכלס היא די רזה
והפנים שלה נחמדות. אפילו עם הפלומה בסנטר, שבקושי רואים אותה
בכלל. הי, אולי אני בררן מדי. בן זונה שחצן שכמוני, במקום
להתבכיין על מיכל אני צריך למצוא מישהי שבאמת תאהב אותי. אין
שום דבר רע בלהיות בחור נחמד. אני פשוט צריך למצוא מישהי נחמדה
כמוני.
נוכל ללכת לסרטים, כל אחד יתחשב בטעם של השני, נעשה אחד לשני
מסאז'ים ואף אחד לא יירדם עד שהשני יהיה גם הוא עייף, נחלוק
סכיני גילוח...
אחרי ארוחת הצהריים עזרתי לשטוף את הכלים ואיילה התנצלה ואמרה
שהיא חייבת ללמוד למבחן. יחי האירוניה.
"אין בעיה, אני צריך ללכת להתקלח ולהעיף את כל הריח של
הסיגריות ממני."
"אתה בטוח? אם אתה רוצה להישאר עוד אני כבר אסתדר. גם ככה
הריכוז שלי לא משהו עכשיו. אתה רוצה להישאר? עודד, תגיד את
האמת."
"לא, זה בסדר, אני ארגיש ממש רע אם תיכשלי במבחן בגללי."
"חמוד." היא חייכה ונישקה אותי.
לעזאזל איתי. תמיד חייב להיות כזה נחמד.
"אז שיהיה לך בהצלחה מחר. ותודה על האוכל." התחלתי ללכת לכיוון
הדלת.
"סבבה. יש לך את המספר שלי, נכון?" תשקר. לעזאזל איתך, תשקר !
אני אבעט לך בביצים אם לא, וזו הבטחה!
"אממ... לא יודע. נראה לי שלא." אוקי, אתה רוצה בעיטה רגילה או
מהאוויר?
"מרוב שהיינו עסוקים לא הספקנו בכלל להחליף טלפונים." איילה
חייכה. "אתה רושם?"
"אמרתי לך שיהיה נעים להכיר." היא אמרה והושיטה את ידה.
הושטתי את ידי. יכול להיות שנפרד כידידים?
איילה אחזה בה והתקרבה לנשיקה. נישקתי אותה, מתעלם מדיווחים
כוזבים על משהו מדגדג באזור הסנטר.

"נו, אז זיינת אותה, מה הסרט?" תומר, החבר שולח המרפק מאתמול,
לקח עוד שאכטה מהסיגריה.
"מה זה מה הסרט? עכשיו אני תקוע !" קמתי לפתוח את החלון בסלון
שלו, "ואיך אתה יכול לעשן אחרי אתמול? אני מרגיש כמו מאפרה
מהלכת."
"התשובה לשתי השאלות שלך אחת היא: אתה כוסית." תומר ינק
מהסיגריה שאיפה ארוכה במיוחד.
"תודה לך, החכם תומר. אולי לך זה פשוט, אבל אני לא מסוגל פשוט
להתחמק ממנה."
"אבל חשבתי שאין לה את המספר שלך."
"נכון."
"נו, אז זה כזה פשוט - אל תתקשר אליה ! היא תבין את הרמז, תבכה
קצת, תלך לפאב בערב ותעשה לוזר אחר למאושר. חרא, זו בטח הסיבה
שהיא נכנסה איתך למיטה בכלל."
"אולי, אבל זה לא אומר שאני יוצא פה בסדר."
"נו, אז מה? מצידי שתצייר שפם שחור ושיער מסורק הצידה בכל
התמונות שלך, זה עדיין עדיף מלהיות תקוע עם מישהי שאתה לא
רוצה."
"לפי דעתי לך עליה." שלומי הצטרף לדיון.
הסתכלתי בו.
"אתה לא רוצה לצאת מניאק, נכון? אז יאללה, לך על זה. זה גם
יהיה טוב לך בשביל להתגבר על כל האובססיה למיכל."
"כן, כבר עברו שש שנים. טוב שאתה לא שולח פרחים לגננת שלך,
פריק." תומר ושלומי צחקו.
"עוד משהו - איך אני יכול להיות עם מישהי כמו איילת אחרי שהיה
לי את מיכל?"
"קוראים לה איילה, לא?"
"תקשיב, מיכל אולי הייתה כוסית אבל התנהגה אלייך כמו זבל. אתה
סתם מבטל בראש שלך את כל הדברים הרעים ומשאיר רק את הטובים.
ככה זה. אפילו שהיא הייתה סתם זונה, כשאתה לבד ומתחיל להתבאס
הראש חוזר לנוסטלגיה, לדברים היפים."
שלומי הדליק גם הוא סיגריה. "אולי מיכל חשבה עליך כמו שאתה
חושב על אילה הזאת?"
"אם זה ככה אז החיים ממש מסריחים."
"דווקא די מצחיק." תומר חייך.
"שמע, כמו שכל ילד יודע - לעתים קרובות מה שמסריח הוא גם
מצחיק."
הם צחקו ואני הרהרתי בדבר. לא יכול להיות שזה אותו המצב. נכון
שהיינו רק חצי שנה ביחד, אבל איך אפשר להעמיד פנים כל כך הרבה
זמן? זה פשוט לא יתכן.

אחר הצהריים החלטתי להתקשר לאיילה ולסגור את העניין. אם אני
באמת כזה בחור נחמד, אני חייב להיות הגון כלפיה.
"הלו?" היא ענתה בקול כל כך עצוב עד שלרגע חשבתי שהיא יודעת מי
ולמה מתקשר.
"הי, איילה, מה המצב זה עודד." אמרתי בקול הכי "מוכרחים להיות
שמח" שלי.
"עודד ! איזה חמוד אתה, בדיוק חשבתי עליך!" היא צעקה לי
באוזן.
"אה, כן, מצטער שלא הורדתי את הקרש בשירותים."
היא צחקה. "טיפש. באמת נהניתי היום. מצטערת שהיית חייב ללכת."
"אה, לא נורא."
"לא, באמת. זה היה ממש טוב לי להיות עם מישהו כמוך קצת. הייתי
מוקפת ביותר מדי טיפוסים גועליים בזמן האחרון וגם כל הלחץ של
המבחנים גומר אותי. מישהו נחמד כמוך זה בדיוק מה שהייתי
צריכה."
שתקתי. אפילו השנינות שלי הייתה בהלם.
"הלו, עודד? מצטערת אם הלחצתי אותך. פשוט החלטתי להיות כנה
לגמרי איתך."
"לא, מה פתאום הלחצת אותי. אני מאמין בכנות לחלוטין." גמגמתי.
"באמת? כי אני יודעת שלפעמים, במיוחד בתחילת הקשר והכל, הרוב
מעדיפים לשחק מסביב לאמת."
"לא, אני שונא את המשחקים האלה." אני באמת שונא אותם. נסחפתי
למשחק ופלטתי שטויות בלי לשים לב בכלל. נעצתי בה את החרב ומרוב
פחד לראות את הדם פורץ כשהיא תצא, העדפתי לדחוף אותה עמוק
יותר.
"אני שמחה. תקשיב, סיימתי ללמוד למבחן בערך אז נראה לי שיהיה
קצת זמן להיפגש בערב. אני אפצה על זה שסילקתי אותך בצהריים.
התקשרתי לסבתא וקיבלתי עוד עצות."
יריתי איזה צחוק והסכמתי להצעה. כשסגרתי את הפלאפון נשארתי
לשבת על המיטה בחדר ופשוט בהיתי בקיר. טוב, לפחות לא אמרתי לה
שאני אוהב אותה.
הוצאתי מהמגירה מעטפה סגולה. בפנים היה המכתב הראשון שמיכל
כתבה לי בקשר שלנו. הוא היה מעוטר בציורים בסגנון וולט דיסני,
כיאה לבחורה מאוהבת בת שמונה עשרה. למעלה היה כתוב בגדול:
"לחבר הכי מקסים בעולם!"
המכתב נחתם בשורה אופטימית משהו: "תדע שלא משנה מה יקרה, אני
תמיד אהיה שם בשבילך." ואחריו ציור של פו הדוב מחזיק לב.
חשבתי לעצמי כמה זמן לקח לה להעתיק את כל הדמויות האלה למכתב,
כמה היא השקיעה. על מה תומר דיבר כשאמר שהיא התנהגה אליי כמו
אל זבל? ואיזו זונה אוהבת את פו הדוב? זונה כוסית, אני מניח.
החזרתי את המכתב למגירה ונכנסתי להתקלח. עוד שעה אני צריך
לנסוע לבית של איילה, לדייט השני שלנו.

נסעתי במכונית וניסיתי להתרכז בדברים הטובים שיש באיילה.
החזה שלה גדול. לא יפה כמו של מיכל, אבל בהחלט גדול. התחת שלה
לא משהו, אבל לפחות אין לה פצעים או משהו כזה על הפנים. רק
פלומה כמעט בלתי נראית.
היא גם די טובה במיטה, אני חייב להודות. יש כאלו שיגידו שזה
הבסיס הכי טוב לקשר. אולי אם אני ומיכל היינו שוכבים הדברים
היו מסתדרים אחרת.
חשבתי על הגוף הנהדר והלבן שלה, כשהיא לבושה רק בתחתונים.
הייתי כל כך קרוב להוריד גם אותם ואז הפרידה הזאת נחתה עליי
משום מקום.
דמיינתי אותי מעביר את ידי לאורך הגוף שלה, מודה לאלוהים על כל
סנטימטר מושלם שעובר מתחת לאצבעות שלי. לא משנה כמה ובמה איילה
תיתן לי לגעת, הייתי מחליף את הכול במבט אחד במיכל.
התחלתי לנסוע לכיוון הבית של מיכל.
ההיגיון גויס למבצע אחרון. אל תהיה פתטי! אל תופיע כמו לוזר
בבית שלה ותתחנן להזדמנות נוספת אחרי שש שנים !
אבל האם באמת כך נוהג לוזר? לוזר היה פשוט משלים עם המזל שלו
ולא עושה כלום כדי לשנות אותו. לוזר היה מתחתן עם איילה רק
מתוך מחשבה שהוא לא ישיג שום דבר טוב יותר. הוא היה חי חיים
שלמים של אכזבה ומחשבות על מה יכול היה לקרות לו אם הוא לא היה
לוזר והיה שב לניסיון נוסף לכבוש את ליבה של אהובת חייו.
בקיצור, מצאתי את עצמי מתחת לבית של מיכל.
שש שנים, שלושה פלאפונים, ועדיין היה לי את המספר שלה.
"הלו?" הקול המתוק שלה. פעמוני גן עדן. צופר מרכבות האלים.
"הי, מיכל? זה עודד."
"עודד! מה קורה?" היא נשמעה די מתרגשת.
"הכל טוב, הכל טוב. יש מצב לדבר איתך פנים מול פנים?"
"נראה לי שכן. קרה משהו?"
"לא, אבל אני צריך לראות אותך. זה חשוב."
"אוקי. מתי אתה רוצה להיפגש? אני נפגשת בערב עם יוגב אבל יש לי
זמן עכשיו."
יוגב. לא הייתי מצליח לחשוב על שם טוב יותר לארוס הפלצן שלה.
"סבבה. את יכולה לרדת למטה?"
"אתה... אתה פה?"
"כן, עברתי באזור. אז את יורדת?"
"כן, עוד חמש דקות אני אהיה למטה."
חיכיתי לה רבע שעה, שבמהלכה יצאתי ונכנסתי למכונית חמש עשרה
פעמים. כשהיא הגיעה שקלתי להיכנס עוד פעם אבל אז הייתי נראה
ממש פסיכי, אפילו יותר משהרגשתי באותו הרגע.
עדיין לא מאוחר לסגת. מחכה לי זיון נחמה במרחק עשר דקות נסיעה
והכל יהיה טוב. הי, אולי אני אפילו אהיה מוזמן לחתונה!
מיכל באה לקראתי, לבושה במכנס טריינינג וחולצה גזורה שחורה של
מיקי מאוס מנגן על חשמלית. אני זוכר את החולצה הזאת. היה כל כך
קל להוריד אותה, והשדיים שלה תמיד הרימו את החולצה קצת כך
שהחלק התחתון שלה נגע-לא נגע בבטן. לעזאזל, אני יכול לראות את
הבטן שלה אפילו עכשיו.
"הי, עודד," היא נשקה לי בלחי, "הכל בסדר?"
היא באמת נראתה מודאגת. כנראה שמכול הלחץ וההורמונים היה לי
מבט ממש משוגע בעיניים.
"כן, בערך. אני אגש ישר לאמת: מאז שראיתי אותך ברחוב, אני לא
מפסיק לחשוב עליך." האמת הייתה שמאז שראיתי אותה במסיבת הגיוס
של תומר לפני שש שנים אני לא מפסיק לחשוב עליה, אבל החלטתי
להתקדם צעד-צעד.
מיכל שילבה את ידיה. "עודד, איך אני אמורה להגיב על זה?"
"לא יודע, תגידי לי מה את חושבת על זה."
"אני חושבת שאו שאתה טמבל לגמרי, או שאתה חרא של בן אדם. אני
מתחתנת אוטוטו ואתה מחליט לבוא וליפול עליי ככה? אתה חושב
שאנחנו חיים באיזה סרט מטומטם או משהו כזה?"
"לא קשור, פשוט הרגשתי שאני חייב להתוודות על הרגשות שלי לפני
שאת מתחתנת והכול נעשה סופי."
"הכול נעשה סופי לפני שש שנים, עודד. באמת, מה חשבת שיקרה?"
"לא יודע." לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. הרגשתי כל כך טיפש,
והייתי אפילו יותר טיפש ממה שהרגשתי.
"אתה צריך למצוא לעצמך חיים, עודד, ברצינות. סע לתאילנד עוד
פעם או משהו כזה."
"ניו זילנד," מלמלתי.
"שיהיה. שיהיו לך חיים יפים. ביי." וזהו. היא הלכה הביתה.
מאוחר מדי לתת לה את האגרוף האבוד?
נכנסתי למכונית ונסעתי לאיילה. ירדו לי כמה דמעות, לא ידעתי אם
אלו דמעות כעס או עצב. הרגשתי את שני הרגשות ביחד, ושניהם כלפי
עצמי. מה באמת חשבתי שיקרה?
"קרה משהו?" איילה הסתכלה בי במבט כל כך דואג שפשוט נפלתי
לזרועותיה.
"סתם, דוד שלי מת." שיקרתי בשקט.
"מסכן." היא נשקה לי והלכנו ביחד לחדר השינה.
בבוקר לא יכולתי להעמיד פנים יותר. נשיקת בוקר-טוב הייתה עוד
נסבלת. צחצוח השיניים המשותף בחדר האמבטיה עם מברשת השיניים
החדשה שלי עבר גם הוא איכשהו, אבל כשהיא הניחה לפניי צלחת עם
פנקייק ואמרה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בשנה האחרונה לא
יכולתי להמשיך עם זה עוד.
חלק ממני ניסה עוד לאחוז בזה בנואשות פחדנית. ניסה לומר שאם
היא מרוויחה מה"קשר" הזה ואני מרוויח מהסקס, אז מה רע, אבל
ידעתי שאסור לי להמשיך ככה. זה שאני חי בעולם אשליות לא אומר
שאני צריך לגרום גם לאיילת המסכנה להיכנס אליו. כלומר, איילה.
כשאמרתי לה שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות בקשר היא תקעה בי
כזה מבט עצוב של ידעתי-שזה-יגיע-מתישהו שכמעט חזרתי בי באותו
הרגע.
"יש סיבה מיוחדת?" היא שאלה בשקט.
"זה... אני פשוט מרגיש שאת טובה מדי בשבילי. אני מרגיש אשם כי
אני יודע שאף פעם לא אוכל להיות טוב אלייך כמו שאת אליי."
"תן לי להחליט כמה אתה טוב אליי."
למה אני לא חשבתי על המשפט הזה לפני שש שנים?
"לא, אני לא ארגיש שלם עם עצמי. אני מצטער." היא התחילה לבכות
והרגשתי כזה חרא שגם אני התחלתי לבכות.
"אתה כזה בחור טוב. אתה פשוט לא מודע לזה." היא אמרה מבין
הדמעות ואני הייתי חייב לעזוב לפני שאכנע לפחדנות המסריחה שלי
וברוב נחמדות אציע לה נישואין.
נסעתי הביתה עם תחושה מעורבת, גם קצת אשמה. אחרי הכל, מה היה
קורה אם הייתי נשאר עם איילה עוד כמה חודשים, גורם לה להרגיש
טוב עם עצמה?
די. מספיק להיות בחור נחמד. הגיע הזמן לחשוב רק על עצמי.
מעכשיו עודד יהיה ידוע בשם "עודד הזיין המדופלם". איילה צריכה
להגיד תודה שנתתי לה את הימים האלה ונפרדתי ממנה כזה יפה. אם
באמת הייתי רוצה להיות מניאק, הייתי מנצל אותה עד שהזדמנות
אחרת הייתה באה בפתח. למעשה, אולי בפעם הבאה זה בדיוק מה שאני
אעשה !
בתחושה נחרצת של שינוי נכנסתי לחדר המדרגות בבניין שלי.
עליתי במדרגות וחלפתי בקומה הראשונה על פני גברת ויצן הזקנה.
היא סחבה שתי שקיות מלאות בירקות ועלתה לאט, רגל אחר רגל.
ידעתי שהיא גרה בקומה השלישית והאינסטינקט הראשון היה כמובן
להציע עזרה, אבל החלטתי משהו והיה חיוני מאד לעמוד בו גם במצבי
קיצון שכאלה. חלפתי על פניה בצעדים מהירים והאשמה כבר החלה
לחלחל לתוך ראשי ההחלטי כששמעתי אותה מתנשפת מאחוריי.
"עודדי, אתה יכול אולי לעזור לי פה רגע?"
הסתכלתי לאחור וראיתי ששקית אחת נפלה לה וכמה מלפפונים התפזרו
על הרצפה. היא החלה לאסוף אותם וכל הפנים שלה היו שטופות
זיעה.
"כן, בטח. התכוונתי לעזור לך עוד מקודם אבל ראיתי שהאור עומד
להיכבות אז רציתי להדליק אותו קודם." לחצתי על מתג האור כמה
פעמים כהוכחה ודילגתי אליה.
גברת ויצן חייכה. "תודה, עודדי. הייתי מסתדרת אבל יום כל כך
חם. אתה כזה בחור נחמד." הרמתי את המלפפונים ושקלתי לדקור אותה
באחד מהם. כמובן שלקחתי ממנה את השקיות עד למעלה.
כשהגיעה לבסוף לדירה שלה היא הוציאה את הארנק והושיטה לי מטבע
של עשרה שקלים, כאילו אני בן שבע או משהו כזה.
"לא, גברת ויצן, אני לא יכול לקחת את זה. לא מגיע לי."
חייכתי.
היא דחפה לי את המטבע ליד. "אתה מאד טועה," היא חייכה והתקרבה
אליי. ראיתי את פניה המזיעות מתקרבות אליי ועצמתי את עיניי
באימה כשתערובת של זיעה ורוק כיסתה את הלחי שלי בנשיקה, "זה
בדיוק מה שמגיע לבחורים נחמדים כמוך."