לפעמים בתור בני אדם בעלי תובנה או תפיסה מינימלית של עצמנו,
קצת קשה לנו שלא לחשוב.
וכשזה קורה... עולמות נחרבים ועולמות נוצרים.

לכל אחד יש את השעות שלו,
אצלי זה השעות המתות בהם אני חיה הכי הרבה.
כל יום שעובר מחביא בסופו לילה לבן נוסף של התחבטות עצמית,
לישון זה כבר מותרות של אנשים שלא מרבים לחשוב, להרהר,
להטיל ספק.
מקנאה בהם.

בתוך תהום קרה ומלוחה, עם קולות מהדהדים שנשמעים מהמרחב
החיצוני, אני יושבת ותוהה.
אני נהנית מהקור, למליחות מתרגלים עם הזמן, התהום... טוב,
בין אם קפצתי או נפלתי זה כבר לא כל כך משנה.
אבל הקולות? הם אלו שמונעים ממני שלווה פנימית.
יש קול שמדבר עלי, מרכל ומבזה.
קול שמדבר אלי, מטיף לי ונוזף
וקול שמדבר בשבילי, כזה שמתחנן לרחמים ולא מבין.
בלהט המקהלה ההד החזק מכל שנוצר הוא כזה שאומר
זאת אני. אני כאן ויש לי את העכשיו.

מתהפכת בפעם המיליון
מחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר היום
אולי אני אמצא קול אחר,

כזה שיגיד לי ככה... בקטנה... לילה טוב לפני השינה.