מסתובבת סביב הזנב שלי ובכלל אין לי כזה. זה לשבת מול המסך
ולדעת שאין לי מה להוסיף ולכתוב, להשאר בלי מילים ובכל זאת
להמשיך לכתוב כי אולי זה ישתנה. יותר מהכל נראה לי שהתקווה היא
זו שמשגעת אותי בסוף. אולי כי צפיתי ביותר מדי סרטים הוליוודים
עם סוף טוב משופצר כמו תחבושת צבאית, לשבת עם המצית ולניילן,
יותר מדי דברים קרו, מבלי שבכלל בחרתי, ובכל זאת כמובן שבחרתי
רק שאולי לא שמתי לב שאני בוחרת ואז אופס... הנה אני כבר כאן.

להתעורר יום אחד בבוקר ולהבין שכל יום חוזר על עצמו, ושבכלל לא
בא לי לשנות שום דבר, כי למה להתאמץ? ואז שוב התקווה הזו,
העקשנות לקחת את עצמי למחוזות יפים יותר של הוויה אחרת בתוך
עצמי ומחוץ לי.
לא יודעת אם יש אנשים שרואים את החיים כמוני, למרות שלפעמים
רואים פסים של תובנה כמו פסיפס של חוטי משי ארוגים לכדי מסך
שמכסה את העולם כולו בתובנות שכולם כבר שכחו, הוטמעו בתוך משחק
מתמשך כמעט לגמרי, ואני בכלל כבר איבדתי ומצאתי זהות אלפי
פעמים.
לעשות פעולות בצורה אוטומאטית, לזכור רק כדי לא לשכוח, לחשוב
ולהרגיש, להתנתק ולהתחבר. נראה לי שאתה עדיין מדבר אלי בראש,
למרות שכבר אמרת שהמשכת הלאה ויש לך חיים שאתה מאושר בהם. קצת
מבאס להשאר מאחור. מה שמצחיק שכאן לא ברור איפה זה אחור ואיפה
זה לפנים, רואה את כולם מתקדמים ורק אותי עומדת במקום, מתעקשת
על מה שמעולם לא היה. זה ממש לכתוב לעצמי כי די הגיוני שאף אחד
לא יבין, או ירצה להבין, או אפילו יקרא את זה. כנראה שגם אני
לא אקרא את זה אחרי שיכתב, אולי חודשים אחרי ואולי שוב ממש
אחרי שאסיים. לילה זה זמן לישון, למה אני מתעכבת? אוהבת לישון
ולהשאיר את המודעות במקומות אחרים, מעדיפה את זה מאשר לחזור.
כל בוקר לפקוח עיניים לשיגרה, כלשהי, ומה זה כבר משנה כי הכל
גם ככה בסוף ישתנה. השתהתי ולא בחרתי, בחרתי כי השתהתי,
חיכיתי, המתנתי, הלכתי רחוק מדי, נשארתי קרוב מדי, וכל כך הרבה
מילים וכל כך מעט משמעות. זה לעצום את העיניים ולראות את הטיסה
בין העננים כמראה ברורה של חיים. ולפעמים החיוך שלי אמיתי ואני
צוחקת ממש. הכי עצוב לי לראות עיניים עצובות מביטות אלי
מהמראה, לחשוב שאולי אין תקווה, ואז אני נזכרת שיש, ואז אני
שוב משתגעת.
זה יכול להמשיך לנצח, הכתיבה הזו חסרת המשמעות והתוכן, התנצחות
אין סופית ביני לבין עצמי, כאשר המטרה תמיד היתה - פשוט לבחור.
לא פשוט לי לבחור, לא פשוט לי לעשות טעויות, לא פשוט לי לחיות,
ואין לי למה להשוות. למה לקום בבוקר ולהלחם? למה להיות במצב
מתמיד של מתיחות? מוכנה להתמתח פעם ביום, אבל איפה מי המנוחות,
במקום גלים וקצף, ים חלק ושמש נעימה, רוח מלטפת ואוניית מפרש
קטנה. להסתובב סביב הזנב שלי זה משעמם. בנתיים לא מצאתי חלופה
שתעניין אותי יותר.