לו הייתה לי אמא טיפשה, כזאת שאינה מבחינה, אלא בחיצוניות
האדם,
יכולתי לזעום על תגובתה למראה  אהובי,
לו הייתה אם בזבזנית השוקעת בחובות כספיים עד צוואר, יכולתי
לנזוף בה ולמאן לחלצה "מהבוץ" בו שקעה,
לו זנתה במיטות אחרים, יכולתי לחוש כעס על בגידתה באבי
ולהחשיבה "ככלבה מיוחמת" נטולת שליטה.
לא כלבה שזנתה ולא בזבזנית מטופשת, רק אמא שמתה זה כל חטאה
ואני כל גופי זועק ממצוקה על שנים שסבלתי בגלל חסרונה; על שלא
צפתה בי גדלה בהושיטה לי יד מכוונת, לא שמחה בהישגיי ולא ביום
כלולותיי, לא חבקה את בני כשנולד ולא נשקה בהתרגשות של תודה על
הפיכתה לסבתא.
כואב לי יותר משתוכלו לדמיין, עדיפה אם טיפשה, בזבזנית וכלבה
על כזאת שמתה כי בכל אלה ואפילו הגרועות שבהן, יש פה ושם סיכוי
לרגעים של חיבה, לקורטוב של תקווה, באמא-מתה, אין!