ליונה וואלך


האם זו את ששבה איתי לצורות
ולקולו השבור של הזמן
כשהאדמה נופלת עלינו
ומזיזה היופי ומבקיעה הבכי
והחושך משלח הפרחים הזקופים
וחייך נופלים בבהלה עיקשת
ודמך כבר לא אדום כמאז
מתקיים כמו מים עכורים
רדודים על זמנים שקפאו
זורמים לאט בגלים תלולים
בדרך המיועדת לאחד בינך
ולבין אמצע הדרך ולחיות לצד
הכוכבים הכבויים הישנונים
שגודלם כגודל עינייך
כגודל הסודיות החומקת
המתהלכת בזיכרון העקרוני
של הדברים שתמו ברחובות האבק
של הדברים אשר אזלו בקולות וברקים
והגיעו שוב לנקודת המוצא
אותן צורות אבק ואבן
הנפרמות ונרקמות ומתפרקות
כדי לצרוח ולהתפזר
בחלל הפתוח של התוהו
וכדי לפתוח הצלקות
שנצטברו בשיכחת האפלה
שסופה בנגינה צורמת
על קליפות הלילה השואגות
ההולכות ובאות ונסתרות ושואגות
כאריות פצועים בערבות מדבר
בשעה שאת שוכבת חפורה
ומתפזרת כמו אבק זורח
נאהבת וזורמת עם נשיכות הרוח
ומצפה להיפתח כמו שער וכמו פרח
ולצאת מתוך הבהלה המתגלמת
בצוויחות ארוכות הולמות אובדן היופי
כמעט כמו האבן הגדולה הנסקלת
בחלל הזורם בבקיעי הציפייה
כשאת מפשילה אליי חולצתך הפרומה
ומגישה לי שדייך למשחק הדממה.