אני צועד בכוח, מתחמק מנוכחותי
איש צעיר, הגם שחלפו חמישים שנה
מאז הופעתי על במות האבק
ושוטטתי כמו שיכור בספינות רעועות
כדי למזוג קרני אור באפלה,
אני צועד לבד, כלוא בהכרה
שעודני הזמן המחבק הברקים
כשאני משאיר את דלתי פתוחה למהות הדברים
כדי להציף את המילים שחוסמות את האור.
אני צועד בין הגלים, אני בגידת הלילה,
מוג לב מתרפס, שודד ים מסונוור,
פצע בלב אלוהים, זעקת האדמה המחוללת,
אני צועד ומהסס אפילו כשדלתי ננעלת
ונעקרת ממקומה מריבדי הסערות,
אני הר גבוה שקרס מחמת השנאה,
שביל ישן שנפרם מעשן ושקרים,
אני העששית של מוכרת הגפרורים
שמתה מחופרת בתוך סודות התכלת,
אני העקדה העמוסה עליי בצלקות הקרב
חולף על פני נהר אשר הפסיק לזרום
ומשוטיי כבדים ושפת המיים זרה לי
אני צועד בשולי הלילה האינסופי
על עצבות הכוכבים הכבויים,
אני רואה כתמי אור זעירים ויפים
שמזמן נשרו מתוך עוגמת נפש,
אני רואה ירח מלא וגדול
זוהר בשדות הקרב האדומים,
אני מעמיד פנים שגופי עוד שפוי
אולם אני סתם עוד שיר ישן וסתום
הנכתב לצד הדרך ונגוז באבק,
ואני מציית להכרה כמו מלך בלי כתר
משמיע קולות עלובים
מהפטפוט העילג של הזמן.