לשכוח את הדמות העורגת והפריכה
ולנחש בגעגוע את סוד הדמעות
לחוש היטב את הירהור התהום
רק לזכור את הניצוצות הישנים
ולממש בוודאות את ממשות האיין
אולי זה הזמן לשוט לגאולה אחרת
ולחפש את צבעי הקשת המתחדשים
ולסלק את המים המרים המציפים את הלב
לשכוח רק לשכוח מבעד לצינת הזכוכית
לשכוח את בדל הענף הרופף את הזיכרון
כי האהבה ההיא פסעה לה אל גבול הזמן
גלתה האהבה אל מעבר ליערות הנחבאים
שקעה באין-קול, נשמטה בעוויתות פרימה,
עכשיו נותר הכתם המתנועע והמסנוור,
משהו אפל כמו הערפל המציף את העיין
כי כבר אין אור במרפסת, רק משהו צהוב
בטעם חלום החומק מבעד לחרכי הנפש
והנה שוב הצל האפור עוטף אותי בגווניו
ואני כבר לא שומע את בשורות הצפירה |
