לא לחשוב, רק לא לחשוב. לחשוב זה הכי גרוע.
I refuse to think, therefore I refuse to be.

יושבת באמצע שיעור מתמטיקה, על החוף המפריד בין ידע וריקנות.
היא בעצמה לא בטוחה יותר לאן היא שייכת, והיכן הייתה רוצה
להיות.

היום, כמו אתמול, לא אראה את פניך, את שבילי שפתיך. כמו לפני
שבוע, לא אשמע את קולך או את רעש שיערך. היום, בדומה לאתמול
ולכל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי, לא אחוש את ידיך, כתפיך,
גבך. האם אני בכלל זוכרת את הריח שלך? את ההליכה שלך, והישיבה
שלך, והמבט בעיניך? מולי מתהוות דמות ערפילית, מושיטה אלי יד
המובילה לארץ חמה.
האם שוב אזכה לשחק בשיערך? האם שוב תרשה לי לנגב דמעה?

היא רק יודעת שזה לא כאן. שזה מאוד רחוק, שהיא נמצאת שנות אור
ממקומה בעולם. היא בכלל מתחילה לחשוב שמדובר בעולם שונה לגמרי,
שכל קשר בינו לבין שיעור המתמטיקה הזה מקרי ביותר. מוצאת עצמה
תוהה, כמה היתה נותנת כדי להפוך את העולם הזה למקומה? אם בכלל?
היא רוצה להיות היכן שהיא שייכת, או להיות שייכת לאן שהיא
נמצאת. חולמת על העולם הרחוק ההוא וכל שסביבה מתמזג עם החלום,
אך לא עם העולם שבחלום.
פרויד היה אומר שהחלום בכלל לא מסמל את כמיהתה אל העולם הרחוק
הזה. אחרי אינספור שעות של שיחות על מונה הוא היה אומר שבעצם
היא בסך הכל רוצה קצת אהבה, קצת תשומת לב ותודה על הטיפ.
אם יוסף היה חי בימים האלה, היה אומר אולי, שחלומה מעיד על
סופה של תמימות האדם ועל הגיעו של יום הדין הגורלי.
היא נאלצת להסתפק בקוים השואפים בסך-הכל להגיע לאפס. הם לעולם
לא יפסיקו לנסות, למרות שכל הכיתה כבר יודעת שאין להם סיכוי
להגיע לשם. אפילו אל האפס הם לא יכולים. הגרפים האלה יכולים
להביא כל בן אדם למסקנה שהוא בר מזל, כמעט. חושבת לעצמה שזה
טיפשי להשוות בני אדם לגרפים ונוסחאות ושהיא בכלל ברת מזל בלי
קשר לקו שגורלו כישלון (אך הוא לעולם לא מוותר). ואם כבר בקוים
עסקנו, נדמה שגם המחוג בשעון שואף לסוף היום. אבל לשאוף זה לא
מספיק, צריך גם לקחת לריאות.