ויהי ערב והחושך טפח כמו הלחם
אך עדיין בהקו טיפות הדם שציפורים ניקרו
מהר פרצו הכוכבים הלוהטים
מהר נדדו  הספקות הלבנים
והופיע הצל המלטף, חצה את הגוף הרדום,
ריחף לו שעות בנתיבים של דם ומלח,
בין פיקפוקי הרוח, בין תכריכי החול והאבן,
טיפסתי בין מדרגות גופך הלח
בתוך הסבך האילם של יערות האור,
עד אלייך, משכן סופי, ערש הזוהר והקצף,
והצללים בקעו טפוחים כמו הלחם,
בקעו כמו שלהבת, כמו פרחי אביב,
צעקנו ביחד, הזהרנו את השתיקה
העיקשת של סוד הנצח האילם...
והגיע השחר, היינו פצועים בעיר האפלה,
הטל החמוץ נשר על מצחנו, היינו אבודים...
היינו אבודים בין הדמויות התלויות
האור רחץ את כתמי הלילה הכסופים,
יה... אבודים נותרנו על רצף הזמן ואנקתו,
וזרעי התקווה טפחו שוב כמו הרוח,
עלו וירדו ללא מדון וטריטוריה
עד אלייך אישה, גוף של משי עם מדרגות זהב,
אספתי בשבילך עלי כותרת ממעיינות האור,
התהלכתי איתך בין הצללים העלומים של הנצח,
ונותרנו עקורים באשכול של פנים ומסכות
שם בין  כפות ידינו שהתרככו כדונג
שם בין  זיו האור המדומה ואימת הזיותיי,
ויהי בוקר...