[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מרדכי היה חניך ביתר בפשמישל, גבר גבה קומה ויפה תואר, ציוני
נלהב שעלה לארץ בשנת 1935 והשתקע ביישוב החדש כפר יונה לא רחוק
מנתניה, שם עבד בצרכניה המקומית. שם גם הכיר את רחל, נערה
חולמנית כחולת עיניים וביישנית, שאותה נשא לאשה. בשנת 1940 -
חלה הפוגה במלחמות הפנימיות שבין ארגוני הפורשים להגנה והיישוב
העברי התגייס ברובו לעזרת הבריטים. מרדכי גוייס  לצבא הבריטי
וכמעט לא זכה להכיר את בנו הצעיר מושיק שנולד באותה שנה.

רחל הצעירה נשארה בודדה עם תינוק שהגביל את יכולתה לעבוד
בצרכניה והיא פנתה לעזרת קיבוץ הנוער הציוני שהוקם בשרון. חברי
הקיבוץ הסכימו לקבל את התינוק לטיפולם. מושיק אומץ על ידי זוג
צעיר חנה ומשה שזמן קצר לפני כן עברו לגור בחדר משותף. הוא גדל
בבית הילדים עם שלושת ילדי הקיבוץ הראשונים והפך לבנם של חנה
ומשה ככל ילד בקיבוץ. הוא אמנם קרא להם בשמותיהם הפרטיים, כך
גם הורגלו הילדים האחרים לקרוא להוריהם ומושיק החשיב את חנה
ומשה כהורים לכל דבר. חברו הטוב של מושיק, היה משה - הילד
הראשון של הקיבוץ. כמעט כל אחר צהריים, ראו החברים את הזאטוטים
מסתובבים בכיכר שליד צריף חדר האוכל שהם צועדים כברווזים יד
ביד.

רחל התקשתה להגיע לביקורים בשל התחבורה הרעועה שהייתה אז.
אוטובוס רעוע מחיפה שעצר בבית ליד המשיך לכיוון פתח תקווה
והוריד את הנוסעים הספורים ליד המושבה אבן יהודה ממנה ניתן היה
להגיע לקיבוץ, רק דרך הפרדסים בעגלה רתומה לפרד, או בהליכה של
כשלושה ק"מ.

במהלך הלחימה ביוון, נפצע מרדכי ונפל בשבי הגרמנים. הימים
הראשונים בבית החולים היו קשים ומורטי עצבים כי השבויים
והפצועים היהודים חששו מכך שיופרדו מהחיילים הבריטיים שנפלו
איתם בשבי. לאחר מספר שבועות של מתח, הועבר מרדכי עם חבריו
חחיילים - למחנה שבויים בגרמניה. השבויים נאלצו לעבוד עבודה
פיזית קשה, במכרות פחם מתחת האדמה - בתנאי חוסר אויר ואבק.
בתנאים אלה, הם שהו במחנה עד תום המלחמה.

כשהסתיימה המלחמה, חזר מרדכי, שבור בגופו ובנפשו לארץ. מרדכי
ורחל עברו לגור בנתניה ובאו לקחת את בנם, שהיה כבר כבן 5, מן
הקיבוץ. זו הייתה פגישה נרגשת של שני זוגות הורים לילד אחד
מקסים. אמנם כאב הפרידה הוקל, מאחר ולחנה ומשה נולד בינתיים
בן, אבל גם כך היה להם קשה מאד להיפרד מהילד החכם ויפה התואר
שנפשם נקשרה בו. על רקע השואה ואבדן בני המשפחה הרבים בה,
החליטו שני הזוגות, לכרות ביניהם ברית ידידות ולשמור על קשר,
תחילה מתוך מאמץ להקל על המעבר של הילד האהוב על שתי המשפחות.
בהמשך, טופח הקשר, עד שהפך במשך השנים למעין משפחתי.

מאחר ובקרב יוצאי פולין, לא נהוג לקרוא לילדים על שם הסבא כל
עוד הוא בחיים, לא ידעו חנה ומשה מה גורל הוריהם שנשארו בגולה.
כך קרה שילדם שנולד בתום המלחמה, קיבל את שמות שני סבי הרבא
שלו. הילד הזה הייתי אני וזכורים לי עדיין, הביקורים עם הורי
בנתניה.

הסיפורים על תקופת שהותו של מרדכי במחנה השבויים עוררו את
סקרנותי, אבל למרות ששאלתי, לא הצלחתי לקבל תשובות מספקות על
נדנודי הבלתי פוסקים ואף הוזהרתי שלא לשאול את מרדכי דבר על
כך. שנים מאוחר יותר הבנתי, שמרדכי יצא ממחנה השבויים אדם שבור
ופגוע ועבר זמן רב עד שהצליח להשתקם.

אחד הדברים המרשימים ביותר שזכורים לי מהביקורים האלה היה
מאפרה בצורת מבנה קובייתי מוגבה וכהה, שמרדכי הביא איתו מתקופת
שהותו בכלא הגרמני. המיוחד במאפרה זו היה שהיא הייתה מפוסלת
מחומרים שהיו זמינים לאסירים בתקופת שביים. החומרים היו -
פנימו של לחם שנילוש עם אפר של פחם ושל סיגריות, עד שהפך להיות
חומר כהה שחור ומבריק. מהחומר הזה נבנתה המאפרה, כששברי כפיות
- שכופפו - שימשו ככנים להנחת הסיגריות. היו למרדכי ידי זהב
וכושר דיוק מדהים והמאפרה נראתה כמו עשויה מאבן שחורה מבריקה
ומלוטשת - יצירת אמנות מושלמת. בכל פעם שהגענו לשם, חשתי צורך
לבקש לראות את המאפרה הזו והייתי ממשש אותה בזהירות ומודד אותה
מכל צד. מרדכי שראה את סקרנותי היה מביא גם שתי קוביות מזל
שחורות שעוצבו מאותו חומר כשהנקודות הלבנות בהן מולאו במשחת
שיניים.

היה לי מזל רע עם מושיק. כל פעם שהגיע לבקר בביתנו, קרתה תקלה
כלשהי. כשהייתי בן חמש, השכיבו אותנו לישון בחדר אחד ושיחקנו
בחושך - מסירות - עם כריכה שנתלשה מהספר "גן גני". לפתע פרץ
מושיק בבכי עז. הסתבר שהשפיץ של הכריכה חדר לו לעין. הוא נלקח
לטיפול ורק בנס ניצלה עינו. בביקור אחר כשהייתי כבן 8 יצאנו
יחד, לראות את "חומי" בחצר. חומי החביב והנוח הפך לפתע לזאב
טורף ונשך את מושיק בירכו. התוצאה - חומי נלקח להסגר, מושיק
נאלץ לקבל כ 20 זריקות מכאיבות בבטן וביקוריו בביתנו פסקו
לחלוטין. הייתה עוד פגישה, אחת אחרונה  - כשהייתי בסוף היסודי
- כשמושיק וחברו הופיעו כצמד בבית הספר בסטייל "דודאים".

לפני כשנה, חגג הקיבוץ שבעים שנה ליום הקמתו. למרות שהייתי בן
שלוש כשהורי עזבו, לקחתי חלק בחגיגות ונרגשתי - כמו הילד
שהייתי - לפגוש ולזהות את ילדי הקיבוץ ואת קומץ החלוצים הזקנים
והגאים, אותם לא ראיתי עשרות שנים. ואז ראיתי את משה - הילד
הראשון של הקיבוץ - עדיין כאותו ילד - חייכן ומאיר פנים.
התחבקנו בשמחה כשלפתע הוא נטש אותי וקרא בקול - הנה מושיק
וישנוביצקי (שם משפחה שנשכח  מזמן) וראיתי אותו מתנפל על גבר
עם שער לבן שלא דמה בכלום למושיק שזכרתי. אבל, זה היה מושיק -
הבן המאומץ של הורי שכבר לא איתי שנים.

בשוך ההתרגשות, לקח אותי מושיק הצידה וסיפר לי כי אביו נפטר
בגיל מופלג לפני כשנתיים והשאיר לו עבורי, חבילה קטנה שאותה
הוא שומר בביתו. אני מניח שאתם יודעים מה היה בחבילה. נכון -
המאפירה ושתי קוביות המזל. השנים לא פגמו בהן - יצירות המופת
שנשארו מופלאות בעיני - עד היום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פוטו רצח

רצח מאדום
לשחור

שחור על גבי
לבן

חרא בלבן???

לא בבמה חדשה


לא תימנייה
בכלל
שתשתלט על
הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/10 19:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון בארי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה