לכל אחד יש את המקום שלו.
מקום שבו הוא יכול לפרוק את מטעני הרגשות שלו או מחשבותיו
ולהתמודד עם פחדיו.
ישנם אנשים שבוחרים מקום רועש עם המון אנשים, כי בעזרת החברה
הם יכולים לחשוב על הבעיות והקשיים.
ישנם אנשים שדווקא המקום השקט הוא זה שעוזר להם לחשוב ולנקות
את הראש.
ישנם אנשים שיבחרו מקום גבוה שיוכלו להרגיש מעל כולם וזה עוזר
להם להתגבר על הפחד משיתוף פעולה וצוותיות.
ישנם אנשים שיבחרו דווקא מקום נמוך כדי לתת לעצמם אתגר לעלות
בחזרה למעלה.
ישנם אנשים שיבחרו ימינה וישנם אנשים שיבחרו שמאלה וזה תלוי
בעמדות הפוליטיות שלהם.
ישנם אנשים שיבחרו דווקא במרכז... מכיוון שאינם יכולים לבחור
דעה מסוימת.
אבל אני? אני לא אחד מאלו...
כי תמיד כשאני מרגיש עצוב, בודד, כועס, עייף, נטול כוחות, נטול
מוטיבציה ומרגיש בדאון אכזרי, רגליי לוקחות אותי לאותו
המקום... גם בשלוש לפנות בוקר ואני מסתובב בחשיכה תמיד אני
מגיע למקום ההוא... המקום שבו אני יכול לחשוב...
כי המקום הזה הוא בעצם המקום של כולם, כי לפעמים רועש שם
ולפעמים שקט... לפעמים גבוה ולפעמים נמוך (וזה תלוי מאיזה זוית
אתה מסתכל על זה), לפעמים מימין ולפעמים משמאל ולפעמים סתם
מהמרכז... ובטח תרצו לדעת מהו המקום הנפלא הזה. נכון?
אז אני אגיד לכם...
העץ עם העניבה!
