היא, האלוהים שלו, המדהימות שנולדה כדי לבלות איתו את שארית
חייו.
הוא, היצור הנחות שלה, ששם רק כדי להקשיב לכל מילה שיוצאת
מפיה.
הוא מצייר לה נוף מדהים של עולם קסום שהוא רוצה להגיע אליו.
והיא רואה בזה את הפארק שנמצא פה מעבר לביתה.
הוא כותב לה שירים, היא רואה בזה רק חתיכת דף עם מילים
בחרוזים.
את כל ליבו הוא מקדיש לה והיא לא רואה.
כל ערב הוא יושב מול דף ועט וכותב את מה שהוא מרגיש, מכתב אחר
מכתב שלא יגיע עד אליה.
בוכה את הדמעות הכי כואבות שלו.
מתאבל עליה, אפילו שהיא עדיין בחיים.
הוא רק רוצה אותה לצידו, שתצליח להבחין בו.
רוצה לנשק אותה בשקט, בלי מילים, רק כדי להרגיש את החיבור
הזה.
הוא רוצה ללטף את ליבה הקטן במילים אוהבות שרק הוא מסוגל
להגיד.
הוא רוצה לחבק אותה ולא למצוא סיבה בשביל זה.
כי הוא מוכן לעשות הכל בשבילה.
אפילו את הכוכבים מוכן לקטוף לה ולעטוף כל אחד מהם בחיבה.
רק שתחייך, רק שחיוכה האלוהי יופיע מול עיניו לעוד רגעים
ספורים.
אבל המציאות שונה, ופה היא כה קרובה למגע וכה רחוקה בנפש.
הוא שובר את הראש במטרה להבין מה לעשות.
והוא פשוט לא מצליח.
תצרח את הצרחות הכי כואבות שלך, זה לא ישנה דבר.
היא לא תתאהב בך בחיים.
|