כן, אני עובד בזול.
זו לא בושה גדולה להודות בכך.
עם המיתון שכולם מסרבים להודות שקיים, ועם התחרות בשוק, אין לי
הרבה ברירה.
ובכלל, אני לא כזה מקצוען, שאני יכול להסתובב ולדרוש סכומים
בשמיים. בשביל חיסול בסגנון כנופיות אנשים ישלמו היום מקסימום
אלפייה. אתה יכול להשיג איזה מסומם שיעשה את זה בשביל מאה או
מאתיים, אבל על אלו קשה לסמוך שלא יפשלו. שווה לאנשים להשקיע
את הכמה מאות הנוספים בשביל לישון בשקט אחר כך, ולדעת שלא יהיה
איזה מנוול מזיל ריר שידפוק להם על הדלת ויבקש טיפ.
אז אפשר לומר שאני חצי צדיק, עם כל הצחוק שבעניין. "מחסל בשביל
העניים", אם תרצו.
אבל בסך הכל, האלפייה בדרך כלל מספיקה. מה שאני עושה לא שווה
יותר מזה, וההוצאות שלי אפסיות. אני משלם 5 דולר לחודש בשביל
לשים מודעה קטנה בעיתון. אולי ראיתם אותה: "גבר, מחפש ריגושים
חד פעמיים וזולים". אלו שחכמים מספיק יודעים לקרוא בין השורות,
אבל כבר קיבלתי מספר לא קטן של שיחות ממתרוממים משועממים
ועקרות בית שמנות. לאלו אני פשוט מקשיב בשביל הקטע שבעניין,
ובסוף לוקח טלפון, שיהיה, אולי פעם נצטרך אליבי.

הדיינר לא עמוס במיוחד. בעיקר סטודנטים צעירים, מבית החולים
שמעבר לכביש, מבזבזים את ההפסקה שלהם על וויכוח בנושא שאני לא
מבין בו כלום, כרגיל. תמיד אני מסתכל עליהם בקצת רחמים. עובדים
בבי"ח ציבורי, נותנים את המיץ שלהם מסביב לשעון, ובסוף חצי מהם
בטח ישבו בבית סוהר, אחרי שאיזה מישהו יתבע אותם על רשלנות
ויוציא מהם את כל מה שיש להם. בין כל החברה האלו יש אולי רופא
אחד לעתיד, וגם הוא בטח יגמור מכור לקפאין או ספיד.
עזבתי אותם.
חזרתי לשקוע בארוחת הערב שלי. יחסית טובה בהתחשב במחיר.
אני אוהב לפגוש את הלקוחות שלי כאן. לפעמים אני מצליח לסחוט
מהם שישלמו על הארוחה, ואז הרווחתי גם חינמון קטן. אני אוהב
לחשוב על זה כמו על מקדמה.
אבל הפעם זה לא הלך.
היא הייתה קמצנית מאוד או שפשוט לא רצתה להראות יחד איתי במקום
ציבורי, בכל זאת החלטתי לשחק את המשחק שלה. שיהיה.
היא עמדה בחוץ, עטופה כולה במעיל ארוך ומגושם, ברדס משוך וצעיף
מהודק בחוזקה. עם לבוש שכזה לא הייתי מנחש שזו אישה, אם לא
הייתי יודע כבר.
היא הסתכלה פנימה. סימנה לי לבוא אליה.
זרקתי כמה מטבעות על הדלפק. והתעלמתי מהחיוך המטומטם שנתן לי
הבחור שמעברו. הוא תמיד עושה את זה כשאני משלם בעצמי על
הארוחה. חמור.
פעמון צילצל כשפתחתי את הדלת, אך מיד נבלע בקולה של הרוח.

"ערב טוב" ניסיתי.
"לא כאן" דרשה, ומשכה אותי מהרחוב החצי הומה אל הסימטה החשוכה
בין הדיינר לחנות החיות שלידו.
"תרגעי גברת" ניסיתי שוב, אך היא לא הקשיבה. היא השאירה אותי
עומד ליד פחים מצחינים ומעלי אדים, ניגשה לפתח הסימטה והביטה
לשני הכיוונים לראות שאיש אינו עוקב. לאחר שהרגיעה את עצמה
מספיק, חזרה ונעמדה מולי.
"הנה" אמרה, והגישה לי מעטפה חומה. "יש כאן בדיוק חמש מאות,
כמו שסיכמנו. את היתר תקבל בדיוק כאן כשתגמור את העבודה".
"תורידי את הצעיף", דרשתי "אני אוהב לראות עם מי אני עושה
עסקים".
האמת היא שלא. אני דווקא מעדיף שלא לדעת מי המעסיק, אבל לא קרה
הרבה שבחורות שכרו אותי, וסיקרן אותי לדעת איך היא נראית. יש
לי איזו תאורייה לגבי זה שבחורות מכוערות אף פעם לא מזמינות
חיסול.
"לא צריך" היא השיבה נחרצות "כמה שנדע פחות אחד על השני יותר
טוב".
למרות התרוץ המשכנע, הסירה בכל זאת את קצה הצעיף, והניחה לי
להבחין בזוג עיניים כחולות מהממות. רשמתי חצי נקודה לזכות
התאורייה שלי.
"מי המטרה... הבאת לי תמונה?"
"בעלי. ולא צריך שום תמונה"
"אז איך..."
"תזהה אותו? זה די פשוט. הוא רץ בכל ערב את המסלול בפארק
דרומית לכאן, אתה מכיר אותו?"
הנהנתי. הפארק הזה לא שונה מכל פארק אמריקני טיפוסי אחר.
אימהות עם עגלות עד הצהריים, ואחרי כן כשמחשיך רק מסוממים,
סרסורים וכל מני אצנים למיניהם, שמרגישים שהמשטרה עושה מספיק,
כדי להבטיח שיצאו חיים אחרי סיבוב של שלושים דקות בפארק.
פראיירים.
"הוא חוצה את הפארק לרוחב, מתחיל תמיד בשעה שבע בערב ובדרך
עוצר בנקודה קבועה, מוקפת עצים וחשוכה, שם הוא קונה את המנה
היומית שלו..."
"את המה?" קטעתי אותה.
"בעלי נרקומן, וגם מוכר את הזבל הלבן הזה לכמה אנשים שעובדים
איתו במשרד שלו. מספיק טוב בשבילך? הוא נפגש כל ערב עם הספק
הקבוע שלו וקונה סחורה לחמישה אנשים נוספים מלבדו."
"ובגלל זה את רוצה להרוג אותו?"
"לא", היא הניחה לראשה להשמט, ואני שמעתי כנות בדבריה "פגשתי
מישהו אחר, התאהבתי, אבל אדי לא מוכן לעזוב אותי. הוא לקח כל
הקטע של  'עד שהמוות יפריד בינינו' בצורה יותר מדי מילולית.
הוא איים להרוג אותי אם ישמע עוד מילה על גירושין, ואני פשוט
לא מוכנה לחכות עד שהוא יקיים את ההבטחה"
היה רגע של שתיקה ואני שברתי אותו. "מה עם יתר החמש מאות ?"
אחרי הכל עסק זה עסק.
"אל תתרגש", אמרה "תקבל את מה שמגיע לך. ובכלל, אתה בטח תוריד
ממנו את הכסף של הסמים שהוא סוחב עליו, אז יוצא שהרווחת יותר"
היא הקדימה אותי קצת. לא שהמחשבה לא חלפה בראשי ושיכנעה אותי
סופית שהעסק משתלם, אלא שהייתי עסוק מדי בלחשוב איזו טובה אני
עושה לאנושות, למשטרה ולחמישה מסוממים מתחילים. בשביל חיסול
זבל שכזה, מגיע לי מינימום תג, אם לא מדליה.
"יכולים להיות הרבה רצים שם. איך אני אזהה אותו?"
"הוא לובש בגדי ריצה שונים בכל פעם. אבל תמיד לובש מעליהם מעיל
רוח עם ברדס. המעיל ירוק כהה עם ציור לבן של דוב על הגב"
"ברור", תחבתי את המעטפה לכיס הפנימי של המעיל שלי, "סידרת לך
אליבי?"
לא יודע למה שאלתי אותה את זה. בדרך כלל ממש לא איכפת לי מה
יקרה למי ששכר אותי. להיפך, אני דווקא מעדיף שכיוון החקירה
יפנה לעברו. אבל היה בה משהו שעורר בי רחמים. אומנם כלבה
רצחנית, אבל קשה להאשים אותה.
"אני מסודרת, אני עובדת בשעות שהוא רץ. יהיו לי לפחות מאה
עדים, אז אל תדאג לי, תעשה את העבודה שלך. ואם אפשר, תעשה את
זה מהיר וכמה שפחות כואב."

היא לא המתינה לתשובה. תוך כמה שניות מצאתי את עצמי עומד לבד
בסימטה, תוהה כמו שאני עושה תמיד, על הבחירה המוזרה להקים
דיינר ליד חנות חיות  מחמד, ועל קשר אפשרי בין השניים. סרקתי
את הסימטה לבדוק שאין מצותתים. בדרך החוצה חיפשתי אותה בקהל,
אך האדמה כבר בלעה את גברת "עיני מלאך" שלי.

הפארק היה נטוש יחסית. הקור של הערב הבריח את רוב המשוטטים
לבתיהם ולרגע פחדתי שהוא יבריח גם את האצנים המסוממים. לא
התחשק לי לבטל. בדרך כלל אם יש לי יותר מדי זמן לחשוב על חוזה,
אני לפעמים מאבד את האומץ ואז הלך המוניטין שלי. אבל כנראה
שמישהו שם למעלה אוהב אותי. רץ בקצב בינוני ומפריח אדים לבנים,
הוא היה שם. מכורבל כולו במעיל הרוח הירוק והמרופט שלו וזוג
נעליים לבנות שמצאו חן בעיני, ואולי ימצאו חן עוד יותר אם הוא
במידה ארבעים ושתיים. הי, הוא כבר לא ירוץ הרבה אחרי זה.
בבוקר כשתכננתי את החיסול, חשבתי על כמה אופציות. יכולתי לרוץ
מולו ופשוט לירות בו ולהמשיך לרוץ, אבל כאן הייתה הסכנה שמישהו
יראה אותי, וגם לא היה לי איך לקחת ממנו את הכסף. חשבתי לרוץ
מאחוריו ופשוט לדחוף אותו לשיחים, לנקב אותו, לקחת את הכסף
ולברוח. אבל אז נזכרתי שאני לא יודע כמה הבחור הזה חזק. כבר
עשית פעם את הטעות של להמעיט בכוח של מישהו, וההיא הייתה אישה.
אני לא חוזר על הטעות הזו. בסוף חשבתי על התוכנית הכי מוצלחת,
ועם הכי פחות סיכון. הבחורה אמרה שהוא נעצר בדרך כדי לקנות את
החומר. אם אפתיע אותו במחבוא, בזמן שהוא ממתין לספק שלו, הוא
יהיה עייף מהריצה, כך שלא יוכל להגיב, וגם כל העסק יבוצע במקום
מוסתר, כך שאוכל לקחת את המזומנים ולברוח. בהתחלה, חשבתי גם
לקחת את המעיל שלו ולהמשיך לרוץ כאילו שזה הוא, כדי שאם מישהו
ראה אותו נכנס בין העצים שלא יחשוד בכלום. בסוף וויתרתי על
החלק הזה בתוכנית, המעיל בטח יהיה מלוכלך מדי בדם וקצת מחורר.

בחרתי נקודה אופטימלית למעקב לפי תצפית מוקדמת. בצהריים הלכתי
את הפארק לרוחבו, ומצאתי בלי בעיות את הנקודה שעליה דיברה
הבחורה. מקום מושלם לחיסול וקרוב מספיק ליציאה מהפארק. בצד
הנגדי עמד מעין לוח מודעות מסוכך, ממנו ניתן לראות את כל
המסלול עד לנקודה הזו. הלוח שימש לי מחבוא ברגעים אלו ממש.
הבחור התקרב אל הפינה החשוכה  והחל להאט את הקצב. המתנתי קצת
עד שגבו פנה אלי, ווידאתי שהאזור נקי ורצתי אחריו. בלמתי סמוך
לעצים ודרכתי את האקדח, הקשבתי בדריכות לוודא שלא מתנהל דו שיח
בין העצים. לא התחשק לי לחסל עדים, וסוחר סמים גם עלול להיות
חמוש.
השקט היחסי שיכנע אותי להכנס פנימה, קנה קודם. החשיכה סגרה
עלי.
הפתעתי אותו לחלוטין, הוא נסוג לאחור ושלח יד אל כיס המעיל. לא
היססתי ויריתי בו פעמים. כדור בראש וכדור במרכז הגוף. מטווח
קצר אחד היה מספיק, אבל בואו נאמר שרציתי להיות יסודי.
שנייה אחרי, שיחררתי נשימה שעצרתי כמה שניות קודם לכן וכשנשמתי
מיהרתי לכסות את אפי בגועל, היער הקטן הזה היה מסריח כמו
שרותים. ציינתי לעצמי בשביעות רצון שייקח קצת זמן עד שמישהו
יבחין בריח של גופה במקום מסריח שכזה.
התקרבתי, שוב קנה קודם, אל הדמות השרועה בשלולית הדם ובעטתי בו
קלות. הארתי עליו עם פנס קטן כדי לבדוק שהוא לא מזייף. הברדס
צנח מהראש שלו כשנפל, וראיתי שהוא קצת מבוגר ממה ששיערתי, בערך
בן ארבעים. בטח התחיל עם הסמים בשנות השבעים.
התכוונתי להתכופף ולתפוס את הארנק שלו, כששמעתי את הקול
מאחורי.
"אל תזוז", צעק גבר.
האינסטינקט הראשון שלי היה להסתובב ולכוון קנה ופנס לעבר הקול,
נזכר לשבריר שנייה שסוחר סמים היה בדרכו לכאן, ושסוחרי סמים
בדרך כלל חמושים.
שוב, בלי להסס, שיחררתי ירייה לעבר המאסה שזיהיתי בקושי כגוף.
בשנייה שאחרי הרגשתי עקיצה חדה בכתף שגרמה לי להפיל את האקדח,
וכמעט בו זמנית כאב משתק שזינק מאזור הגרון מעלה ומטה. קפאתי
לעוד שנייה בערך, כשכאב פתאומי בשוק גרם לי לשכוח מהכל ולנשק
את הריצפה.

"הוא  מתעורר", שמעתי קול של גבר, מעורבב בסירנה פרועה וקולות
של סכו"ם מרעיש במגירות. ראיתי רק לבן, הרבה לבן. אך תוך כמה
שניות ומיצמוצים הלבן הפך לפרצוף שחור משופם.
"כואב לי" ניסיתי לומר, אך כל מה שיצא היה חירחור וגרר כאב
צורב בגרון.
"אל תנסה לדבר", הרגיע הגבר, ידו על מיצחי, "חטפת כדור לגרון,
והיינו חייבים להכניס לך צינורית כדי שתוכל לנשום"
לא ידעתי אם להודות לו או לא, אז פשוט התעלפתי שוב.

"לפנות את טראומה שלוש" צווח קול היספני, שעשה לי חור בראש.
הרגשתי את כל הגוף שלי מיטלטל, ובכל זאת הייתי כל כך חלש, שלא
יכולתי להתנגד למה שקשר אותי לעגלה. מישהו דחף את העגלה קדימה,
כנראה בעל הקול המעצבן והאורות שבתקרה סינוורו אותי כל כך
שהפנתי את הראש לצד. שני שוטרים ואחות רצו לצדי.
"ירינו בסוחר הזה בפארק", אמר אחד השוטרים לאחות.
"כן" אישר השותף "קיבלנו היום מידע שהולכת להתבצע עיסקה
עצבנית, ומסתבר שחמש שעות המתנה בקור המקפיא הזה השתלמו".
האחות רכנה קדימה ופקחה בחוזקה את אחת העיניים שלי. "הוא נראה
נורא... הייתם חייבים לירות בו כל כך הרבה פעמים, ג'ף?"
"היה חשוך לגמרי והוא שלף עלינו אקדח, לא לקחתי סיכון. חוץ מזה
ד"ר שפרד כבר תסדר אותו, איפה היא בעצם?"
"תיכף תגיע", העגלה נעצרה בחבטה קלה, "היא בטראומה אחת סוגרת
מקרה, שמעתם שהייתה תאונת שרשרת?"
"שמענו", אישר ג'ף. חקקתי את השם שלו במוחי. מדהים עד כמה אדם
מסוגל לרצות לנקום. גם כשהחיים חומקים ממך ואתה עוד שנייה מת,
אתה עדיין יכול להיות כולך מרוכז בנקמה. זו דרך לא רעה לשכוח
מהכאב.
"בגללה היו צריכים לשלוח את הפצוע השני לבית חולים אחר, למרות
שלדעתי הוא כבר היה מת, תודות לבילי הנער הזה פה, שקשור
למיטה".

"אני כאן... מה יש לנו?" הרופאה סערה לתוך החדר, תלשה מעליה
איזשהו ניילון שקוף וזרקה אותו לריצפה.
"פצוע, יריות מרובות, גרון, כתף ושוק, קיבל שלוש מנות דם
וצונרר בשטח", דיווחה האחות, בזמן שעזרה לרופאה ללבוש חלוק
ניילון חדש.
"עבודה שלכם?" זרקה הרופאה לכיוון השוטרים שעמדו מעבר לדלת.
לא שמעתי מה ענו השניים, הייתי מעורפל מדי מכל סמי ההרגעה שהם
דחפו לי, וכבר הרגשתי עמוק בתוכי שמזה אני לא יוצא.
אולי זה היה הדימיון שלי, אבל יכולתי להישבע שהיא חייכה לעברם
כששמעה את התשובה. חייכה, ואולי גם החליפה קריצה שובבה כזו. אם
לא הייתי חצי מת, הייתי קם וחונק את כולם. ממתי צוחקים על
בנאדם שהולך למות?

"קשה...", שמעתי אותה מכריזה לאחר כמה דקות של עבודה, "אין
הרבה שאני יכולה לעשות בשבילו..." בשלב זה הסכמתי איתה, חוץ
מלראות וקצת לשמוע לא חשתי שום איבר בגוף.

"מסכן", אמרה הרופאה כשרכנה מעלי וניתקה את מכונת ההנשמה,
"איזו דרך נוראה למות". עיניה פגשו בשלי וראיתי שהיא אכן חשה
רחמים כנים על כך שאני עומד למות.

שנייה לפני שכבו האורות סופית, חשבתי לעצמי, שאם הייתי יודע
שהיא רופאה הייתי מבקש יותר.