תומר נאמן / שבוי |
ייזכר בבועה שנופחה אז,
הוא יחל להגביר צעדים לעברך, מסונוור,
כבר ישכח משקעי העבר.
אט-אט גבך קרב ואולי הוא הוזה,
מדקלם הלוך ושוב את המשפט,
"בואי נשיב עצמנו, נביאה יחדיו",
מייחל לפנים, לא לגב.
האמנם שכח איך נברת בלבו
רק בחיוך של תום,
אך הוא באמונה עיוורת
כמו צועד על פי תהום.
והנה הניח ידו על כתף,
ראש מסתובב ונגלות פנים, ואז...
שוב, בדש של מקטורן פרח נבול
ובמקום יום שטוף שמש שוטף מבול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|