שרק הצית סיגריה וגירד את ראשו ההרוס. מיליון זיקוקים נורו
לשמיים כשהוא עמד כאדם חופשי והביט על המוסד הסגור. אנשים
קטנים חסרי-פנים נכנסו לחדרו וכיבדו אותו בסיגרים ושוקולדים.
לא היו להם עיניים. הוא גיחך וחמד את הסיגרים והשוקולדים אליו
כילד קטן, והניד בראשו כמשהו שנראה כהכרת תודה. במסך חייך אליו
הליצן, חיוך של חתול צ'סטר מלגלג. "את מי אתם אוהבים?" הוא שאג
שם, ומכל החלונות נשמעה שאגת "צ'סטר!" הולמת בתוך הרקות.
"וצ'סטר אוהב אתכם!" שאג-ירק הבן-זונה, והשיניים שלו ניצנצו
בבוהק כסוף. "את כולכם!" ושרק סיחרר את המסך על אצבע אחת, ומחץ
אותו באגודל.

צ'סטר שטף מפניו את האיפור וחייך חיוך זדוני לאסיסטית כשיצא
מתוך תא ההלבשה וריחף בתוך המסדרונות ונשפך במדרגות מדלת
היציאה לאוטומוביל השחור. הוא נעץ את המטרייה בפינת הרכב ומשח
את שערו השחור בשמן מול המראה האחורית, מחייך את חיוך הצ'סטר
ומבטיח לעצמו לחרבן על העולם עד נצח נצחי המוות. הוא התניע
ונכנס לרוורס כשמכוניתו שבקה על שולי אספלט הכביש הראשי. אדם
במטרייה שחורה-לבנה ריחף וירד אט אט על מכסה המנוע מול השמשה
הקדמית, מנופף באצבעות מעוותות עוטי כפפות בסרטים שחורים
שהתפקעו מתוך ידיו. צ'סטר ניסה להתניע שוב, אך הגלגלים החליקו
פנימה והמכונית החלה גולשת לאט לאט לכיוון החנייה כשמשייטת על
קרח, כשהסרטים השחורים עטפו מכל עבר את תיבת המתכת והמכונית
נישאה בידו של האיש במטרייה בקלות של ענק הנושא תינוק, ולקחה
אותו מעלה אל הגג של הבניין בן 100 הקומות.
הוא ראה את האנשים קטנים כנמלים, והמכונית נדחפה לתוך מנחת
המסוקים ואורות צבעוניים דלקו סביב על חוטי תיל וקורות עץ.
שרק הדליק סיגריה מתחת למטרייתו, והביט באיש המגוחך, השנוא -
מבועת באוטומוביל שלו. הוא הכניס פצצת מימן לתוך המעלית, מיקם
אותה בעזרת חבלים, והפיל את המעלית כמו אבן לתוך הפיר. אז
ניפנף ברכת שלום בענווה וריחף מגג הבניין חזרה אל האנשים חסרי
הפנים והעיניים, הסיגרים והשוקולדים הנמסים בפה.

צ'סטר עמד על חוף זהוב לאורה של חמה גדולה ונשם עמוקות אוויר
ים צלול אל ריאות נקיות כשכפות-רגליו במים וסביבם משתכשכים
דגי-זהב עדיני סנפיר. הוא הכריז עליו כעל גן-עדן צנוע שמימיו
המפכים לוקחים אותו אליהם לאחר חורבן בניין 100 הקומות שעליו
ניצב. הוא לקח את חפירה וחפר לו בית וחפר לו רחובות ואחוזות
ובתים אינספור, ובנה לו ערים ופיאר את שמיי גן-עדן בשמו על אלף
רקיעי האי. אז ישב לחוף הים על ערסל מתנודד, בין שני עצי
קוקוס, ושתה לימונדה קרה והביט בשמש שהספיקה לשקוע כמו מאהבת
דגולה שפורשת ממיטת הוד-מלכותו בצעדים קטים לאחור וחיוך מפתה
ומבטיח עוד. כוכבים החלו מכסים את השמיים, והאוויר היה מתוק
וקל. הוא הביט בסיפוק על עולמו, ונרדם.

בשנתו התקלפו כל המבנים והאחוזות והרחובות וכל האספלט נמס,
והאי התקלף וחשף פקעת עכבישים קטנים שכיסו את כל האי והיו פעם
בתים אחוזות ורחובות ואספלט. הוא התעורר מעל לביצת עכבישים
רוחשים אוכלי-אדם ורק עצים תלושים של עץ קוקוס נשארו מרחפים
והוא ביניהם מבועת עד עמקי נשמתו. הוא הביט בשמיים הצוחקים
צחוק שרקי ויד תלשה אותו מהערסל, יד ענקית שחורה עשויה עכבישים
- והטבילה אותו בביצת העכבישים, בולע ונושם עכבישים. ואז העלתה
אותו מול חיוך שרקי מובהק וטבלה שוב. מעלה וטובלת. שוב ושוב.

ואז הוא נזרק שוב לאי שלו כמו שהיה לפנים. הבתים שלו, האחוזות,
הכבישים, השמים שלו האלו זרועי הכוכבים, המים הצלולים המפכים.
אור הירח המשגע...

הוא שאף אוויר והלך ברגליו המשונות אל שפת המים, מביט בירח
המשתקף במימיו ובעצמו - הוא הפך לעכביש, ודמותו השחורה המבחילה
שיחררה מפיו אלפי צרחות על פני מיליוני רקיעים, בעוד שרק מחייך
מבין עננים ומקלף טבלייית שוקולד ומכין לעצמו סיגר במרומי אחד
החדרים של העיר גות'הם.