(הערה קטנטונת: האיות ספתא/סבתא לא טעות)

היום היה תורי, לא חוכמה, כל יום תורי. ממונה עכשיו על חייה של
ספתא, סבתא שלי. אני לבד נושא את המשא, כולם השתפנו ורק אני
הרמתי את הכפפה.
האוצרות של ספתא, הסבתא שמפנה בית ועוברת למקום קטן וצפוף.
אני פה כבר כמה ימים, ואני עייף.

ארונות שלמים, ארגזים, שידות ,מגרות, מתחת למגרות, מתחת
למיטות. כל מקום שיכול להכיל משהו מלא במשהו. לפעמים ממויין
בדרך כלל לא. בגדים מכל התקופות ולכל העונות, אפילו לשלג של
1906, מלכודת תיקנים שקניתי לספתא בשביל הג'וקים שהכחישה, ארגז
סבונים שעוד לא נגמרו לגמרי בשביל ריח טוב לכביסה, כמות סודה
לשתייה שתספיק למלחמה ארוכה.
ערמות של קרמים לכל דבר: שפופרות, קופסאות ובקבוקים, גדולים
,קטנים, ריקים, עם שאריות בצבעים של אבקות מרק, אדום עם הדפסה
של משהו שנמחק, שפופרות ללא רמז, תרופות שמתו לפני שנים, משחות
לכל איבר שיש לו שם.
ובשביל מה?
שיבוא נכד מעולם אחר ויזרוק הכול, מה לפח ומה לתרומה, ואולי
מישהו מהנכדים ירצה מזכרת מהסבתא? בטח.

היום יום התיקים.
אספתי מכל החורים שבהם התחבאו, וכמה שהתנדבו מעצמם. מהבוידעם,
מארגזי הקרטון והפלסטיק, ממזוודה אחת ירוקה בגודל של ספה,
מארונות הבגדים כולם, מכל מקום בעצם.
ערימה ענקית רבוצה באמצע חדר, ואנחנו חרדים - היא לגורלה ואני
ממנה. גדולים, קטנים, כאלו שמכילים יותר מנפחם וכאלו שלא
יחזיקו מטבע. שחור מבריק עם גימור של לכה, חיקוי לרשת, חיקוי
לעור, חיקוי לחיקוי. צבעים חזקים כשל סוכריות בשוק, צבע אפור
עם ידיות ירוקות, כפתורי זהב מחזיקים רצועה בריח אבק, כל גוון
של חום ושחור שקיים, וכמה שחשודים ככחולים.

לא יודע איך להתחיל, אפילו הימים האחרונים לא הכינו אותי
לערימה כזו. כמעט ורוצה להרים ידיים, לזרוק הכול מראש ולומר
תרומה, לא לבחור ולא לבדוק. אף אחד לא ישתמש בהם, לעולם, אף
פעם. תיקי דודות שירדו מפס היצור ישר לבויידעמים בכל העולם.
ערימה ענקית. עשרות, שנראים כמו מאות ואולי מאות, שנראים כמו
מאות.
אולי מלאי זיכרונות, אבל לא הזיכרונות הנכונים, לא הזיכרונות
שלי.
לזרוק? ומה עם ספתא? חלק ממנה. אני חייב לכבד את חייה, את אי
פועלה, את אהבתה אלי. אי אפשר לתרום! מי ישתמש?
לא לכל סיר יש מכסה ולא כל השותה צמא.
ריח של נפטלין מתפתל במבוכה, צובט קצת איפה שנפטלין אמור
לצבוט, מעט בנחיריים מעט בעיניים ומעט בנשמה. ריח שאפילו אם לא
התחבקת איתו מעולם, עדיין מלווה את חייך, כמו פנים כמעט
מוכרות. זיכרון מהגנים, כמו ריח של צואת עכברים יבשה במרתף
סגור, שמכירים אפילו אלו שראו מרתף רק בסרטים. ריח מעורר
סקרנות ודחייה ושל הבטחה לא נעימה.

ואולי בכלל יש בהם אוצרות, אוצרות של סבתא אגרנית. אוצרות
שאפילו היא לא ידעה עליהם, ואולי שכחה. אוצרות המחכים לנכד
מכבד, סקרן, עם עודף מצפון והיגיון ששולט על הרגש.
מיואש אני פותח שתי שמיכות מערימת השמיכות המחכה לתורה. זה לזה
וזה לזה, מי יחיה ומי ימות? מנגלה של תיקים.
מחליט להתחיל למיין לפי אופיים ומיד עוצר, אין להם אופי,
שחוקים מחיים ארוכים ועדיין נטולי אשיות. לכל סיר יש מכסה
אפילו אם הוא מחבת. ואולי מישהו יידלק על תיק החרדל הזה דמוי
העור, הנוקשה, עם ידיות כרוכות בעור חום אמיתי.
לערימה. מתקשה סתם ככה לזרוק. חיים שלמים, זיכרונות, תשוקות
ואכזבות, קרובים מתים והבטחות משומרות בתיקים של פעם. אני
עוצר, חדל, כמו שספתא הייתה אומרת בעברית של פעם.
בנתיים הצטברה לה ערימה על השמיכה השמאלית והימנית בשיממונה
דורכת לי על המצפון.

איך הסתבכתי?

אי אפשר הכול לזרוק, איך אסתכל לה בעיניים, לכשאוכל להסתכל,
ואגיד לה - הכל זרקתי? הכל זבל, לאף אחד בעולם זה לא שווה. אף
פעם זה לא היה שווה.
בטרוף מחפש תרוץ, סיבה, משהו שייחד. משהו עם חן, עם אופי ולא
מוצא.
אולי בפנים, אולי ריפוד, בטנה, טקסטורה. משהו שייתן תרוץ
לבחוץ.
אלוהים תעזור לי.
ואיך אסתכל על ילדי שלי, במי אחשוד שיחזיר לי באותה מטבע.

פתחתי תיק, הראשון שנפל ליד. יצא לי ג'וק. לא סתם ג'וק, ג'וק
משומר. אפילו הג'וק התייאש. לערימה. עם הג'וק.
פותח את הבא בתור, הטבעה של סורגים בלכה שחורה, פתוח במקצת,
דרך הסדק רמז של בטנה מתחרה מתפוררת וריח של עצוב, לא נראה
מבטיח. בפנים כפפות. כפפות עור ישנות, שחורות, סדקים עדינים
במרכז שולחים צאצאים כעורקי עלה, תפרים כחדשים בין האצבעות
עדיין מחברים בין הלמטה והלמעלה, מדגישים שלאצבעות יש עובי ולא
רק הגדרה, הקיפולים עדיין בורקים בהבטחה שהיו הכפפות בעבר.

ריח של נפתלין שוב תוקף אותי ומתפשט פנימה לתוכי, כמו שורשים
המתפצלים ומחפשים נקודות תורפה. אין פלא שג'וקים מתים ופרפרים
עוקפים, גם אני רוצה.
זיכרונות משומרים של סבתות.

אלגנטיות, ארוכות, בטח עד המרפק. כפפות של גברת מהסרטים. נוגע,
עדיין גמישות, מזמינות ללוש אותן, ארוטיות, ואני נבוך פתאום.
ריח של אבק עם משהו נוסף, מחליק בזיכרוני בלי למצוא כתובת.
נוגע, מקמט, מחפש משהו. עיניי סגורות. קצות האצבעות לא
מתאימות, לא מספקות. שם את כף היד ומרגיש. לרגע אנחנו מאוחדים.
נעימות , מזמינות , שוב חושניות ושוב אני נבוך. רק כפפות. בטנה
אפורה דהויה, קצת שעירה כמו עור של אפרסק, יותר הבטחה מאשר
תחושה. ולמרות ששונה, בדיוק אותו ריח, אבל שונה.
לא מתאפק ונוגע בקצה קצה הלשון. חצי בודק וחצי נגעל, מכין לי
אליבי. טעם של אבק ועוד משהו. של חיה מתה? טעם של מה. הנפטלין
שחיכה באוויר מנצל ההזדמנות וצורב בצידי הלשון, צריבה יותר
מטעם, נוכחות בעיקר, אבל דוחה.
ופתאום זיכרון ריח שמוצא לו שם וכתובת. קרם, משחה, משהו לגוף.
מרומז אבל ברור, ניחוח אישה. רוצה לטעום, ללעוס, נזכר שמעולם
לא התאפקתי מלנגוס במסטיק בריח פירות. מתאפק, נראה לי סוטה
מדי. מדמיין את הטעם, את הלעיסה. מדמיין טעם ללא טעם, טעם
גמיש, טעם שחור. טעם אלגנטי של אישה שיכולה הייתה להיות. לא
ספתא. בחיים לא. לא אצל ספתא שלי. ואולי כן ואני לא ידעתי?
ואולי רק במקרה בתיק? ואולי רק אגרה ומעולם לא פתחה את התיק?
אי שקט מתגנב אלי מתיק פתוח ותחרה מתפוררת.

זיכרונות חייבים להיות דבוקים לכפפות כאלו, אי אפשר אחרת,
מאופקות ומגרות. כפפות של גברות בשמלות רחבות היוצאות מבתי
אופרה לכרכרות, וברקע צילינדרים כפופים בכבוד. לא ספתא. לא
סבתא שלי. בחיים לא.
קטנות מדי עבורי, אולי לאחותי? לא. היא לא תרצה, היא לי תעריך.
לאף אחת ולאף אחד, אפילו לא לספתא.
ישנות ,קמוטות וסדוקות ,עוד מעט מתפרקות, אבל עם שחרור בכבוד.
נרות שבת, לראותם בלבד.
חושב פתאום על אימא. אימא שמתה לפני ספתא. אולי לה היה מתאים?
אבל לא, לא מתאים לאף אחת.
זז מהערמה עם הכפפות חפונות בידיים, עצוב מהתלישות, הרבה
היסטוריה ובלי עתיד בכלל, סוף הדרך. כמו פרי מופלא שלא בעונה,
מפתה, אבל ברור שלא יהיה טעים. בדיוק כמו ספתא.

הם לא זוג, איך לא ראיתי.
פתאומיות הגילוי נתקעת בגרוני, ואני נפטר ממנה בשיעול נבחני,
חד, אחד בלבד.

השחורה רכה, מפתה, מזמינה. עדיין יש לה טעם של עוד, של הבטחה
לסיפור. החומה גם. איך הן ביחד? אותה אישה? אותו סיפור?
החיבור בינהן מטריד, מפחיד כמעט. כל הנחותיי כבר לא תקפות. כבר
לא כרכרות וגברות, אלא סיפורי ערפדים וריקודים אטיים מול מראות
שמשקפות כלום. האם זו פשוט 'הצברנות' של ספתא? מחפש הסבר מהיר,
חש בדחיפות. כמתגונן אני קורע עצמי באלימות אל שמיכה ריקה
שצורחת אלי וכפפות אחוזות בחוזקה.
הנורה למעלה מהבהבת, רק פעם אחת, איום של חשכה מחכה להזדמנות.
אני שם לב לחרדה האופפת אותי, דופק הולם בחזה ופה יבש. תחושת
האיום מנתקת אותי מהכפפות, זורק אותן לצידי, לא קרוב, שלא יגעו
בי.

עוד תיק, עוד לערמה. עוד תיק, צבעוני הפעם, הכי קרוב לקשקשים
שפלסטיק ירוק יכול להצליח להיות. מפחד לפתוח ומפחד לא לפתוח.
פתחתי, ריק. הקלה.
תיק אחר תיק, פותח וזורק, שמיכת החיים עדיין ריקה.

הכפפות לצידי, עדיין אורבות לי, שותקות בעוצמה, מפחידות אותי.
דוק של זיעה הופך לאגלי זיעה קרים, סופחים אבק, נפטלין, ריחות
וזיכרונות מתים. מודע פתאום לשבילי הזיעה הנוזלת על פני,
צמרמורת מסמרת אותי, מפחד ששביל זיעה יגיע לי לפה, התחושה
שמנונית, חולנית ובחילה מתעוררת בי.
מסתכל מזווית העין, גם האורך נראה שונה. החומה תמצא מקומה בנקל
בספריות ישנות, ריח כריכות עור ישנות ואור אירופאי דרך חלונות
גבוהים. השחורה כבר לא לאופרה.

לא עומד בפחד, חייב להבין, לתייק במגרה עם תווית ומנעול.
טועם שוב, יותר לשון הפעם. החומה כמקודם כולה רמזים ואבק,
השחורה מרה, מגעילה, אכזרית. הטעם מתגנב לרצפת הלשון, הנפטלין
צורב ומאיים להתפשט. רוקק בתיעוב, הטעם לא הולך. קם לשתות
וכמעט נופל מהחיפזון.
יונק בהתמכרות מפיית הברז. חוזר והקסם נשבר. רק כפפות. ואולי
אפילו לא של ספתא.
בחיפזון דוחק אותן לתיק פתוח. כאילו שהמהירות תגן עלי מפני הלא
מוסבר. לערמה, בחוזקה, זוכר את תחושת האיום.
שמיכת החיים עדיין ריקה, בקושי נושמת. כמעט ולא התקדמתי.

אני חושב שמחר לא יהיה תורי, אפילו אם לא יהיה מישהו אחר. מחר
אלך להריח את הפרחים.