נראה כאילו אנחנו עומדים בתור לקופת חולים, משחקים אחד עם השני
וצוחקים מדבר מה. הקירות עשויים עץ, מה שגורם לדבריהם להשמע
הרבה יותר רחוקים. זה בסדר, את לא פה ליותר מדי זמן. כנראה
שהגיע אלינו ילד חדש. את לא יודעת, רק יושבת על הרצפה ומשחקת
במצלמה שלך. זה בסדר, אף אחד לא מבחין בך. בחדר הזה, ממש מולך
אם תרימי את מבטך, נמצאת דלת רחבה. כן, לזה כולם מחכים. הולכים
לשאול שאלות פשוטות את האנשים המיוחדים כמו: מהם הסרטים שהם
אוהבים לראות? מה ירצו לעשות או יעשו כשיהיו גדולים?
לא העזת לשאול למה אנחנו מחכים פה? אבל איכשהו יכולת לשמוע את
הדיבורים מצידה השני של הדלת. שוב הטון הנחמד הזה כשלא יודעים
איך קוראים לך בכלל. אוקיי, תרגעי, פרופיל נמוך - השעני על
הקיר הנגדי לה שמאחורייך. מוזר שתנועותייך איטיות מהרגיל כשאת
הופכת ובודקת את המצלמה הכבויה.
בהחלט קול של צעדים. הוא מתקרב לעברך, עומד במרחק בטוח של כמה
מטרים ממך. אין ספק שזה הוא. "למה את מחכה?"
"לא יודעת."
"ואת לא רוצה לשאול?"
היתה לך תשובה מספקת לזה, עכשיו כבר לא זוכרת מהי. הוא אמר
בסדר לאחר רגע שהביט בך. בטח חשב שאת משקרת. לקח במקומך את
הילד החדש והקופצני, משום מה היתה בידיו מצלמה. כעת הדלת נסגרה
והצחוק שלו מהדהד בראשך. זה בסדר, עוד מעט העתיד ילך. מזל
שהקופסה סגורה.