הוא הסתכל על חתיכות הספק נייר, ספק בד שבידו. לקח לו שנים
לגייס את הסכום הזה, ועכשיו, כשיש לו אותן בידו, אין לו מושג
מה לעשות.
הכול היה מתוכנן. איך הוא ישיג, איפה הוא ישמור וכמה הוא
יצבור. אפילו למה, הוא ידע. ועכשיו, כשהכול כבר מוכן, ואת הכל
הוא ביצע נשאר לו רק עוד שלב אחד בתוכנית: לקנות. לבצע את
הרכישה שלשמה הוא חסך. קשה לו.
הוא זוכר את ההחלטה, את הרצון העז שלו שהוביל לכל התהליך. הוא
זוכר את  השטר הראשון ואיך אחרי שבועות של עבודה וקבלת שטרות
הוא ספר את כולם וגילה שהגיע לחצי הסכום שהצטרך. הוא זוכר איך
עשה רשימות מאז, וכתב כמה עוד חסר לו. ובעיקר הוא זוכר את
ההתרגשות כשראה את הארנק של אותה האישה, שבאותו רגע נראתה הרבה
יותר יפה, נפתח ומתוכו יוצא השטר שעליו כתוב את הסכום החסר.
הוא זוכר איך לקח מידיה את השטר והרגיש שהוא שומר על גוש זהב,
את ההתרגשות כשספר את כל השטרות כדי לוודא שיש לו באמת את
הסכום. הוא זוכר איך שספר שוב ושוב מפני שלא האמין שבאמת הוא
הצליח וכל התהליך הסתיים. עכשיו הוא לא צריך עוד לספור כמה חסר
לא כי עכשיו זה בידו.
אבל עכשיו כל ההתרגשות התפוגגה. הוא הסתכל על הכסף ופשוט לא
ידע מה לעשות איתו. הוא קצת הצטער על זה שזהו, זה נגמר, אין
יותר את אותה הציפייה המהנה. המחשבה שכל הכסף הזה עכשיו יעבור
לידיו של אחר ניראתה לו מוזרה ואף מפחידה. אותו המוצר שרצה כל
כך בהתחלה ניראה עכשיו כל כך לא הכרחי ואיבד את כל אורו. הוא
ניראה עכשיו כמו סתם משהו, שהוא חשק בוא בלי רצון אמיתי או
היגיון.
אבל, אם לא אקנה בכסף הזה מה אעשה בו? על זאת הוא באמת לא ידע
לענות. מה לעשות בו? לחסוך ניראה לו טיפשי, בכל זאת זה גם יקרא
בזבוז. אבל לקנות רק בגלל העובדה שיש לו? הוא ביטל את האופציה
הזו גם. אז נשאר לו רק עוד משהו אחד לעשות - להציב מטרה חדשה,
ולקוות, שכשהיא תתגשם, הוא ידע מה לעשות. כי ככה הוא תמיד עבד,
עם מטרות. ואיכשהו, תמיד, בסוף, הוא לא יודע מה לעשות...