יצאתי לתור בעמק בית שאן
יצאתי לראות הרים בסבלם
יצאתי לשוט בים הגועש
יצאתי לחזות בטבע היפה.

עודי משוטט, ניבא לבי רעות
על ים, על גלים, על ספינות משייטות
על גוף פלדה שוכן מעמקים
על דגים אפורים ונשמות ילדים.

ההרים נועדו לסבול את הסבל
הים הסוער נברא הוא לרעוש
אך למה הנער הרך בן המלך
יישא בנפשו, והים יביא אל קרבו.

לא כאחותה בת המלך
נסיכה החוצה יבשות וימים
שאותה למצולות הביאו, צאצאי הפרעונים
לא נפלאות הטבע היא, ולא מעשי בראשית.

ידי הטבע הרגזן היו במעל
התובע קורבנות לאחר שנתנם
פגש בדרכו את "דקר" משייטת
טרפה אל קרבו, עם בני הממלכה.

ובארמון, מלכים ימתינו לבוא הנסיכים
תקוותם נגוזה, והם בוששים
נשקו עני הטבע אולי ויסכים
ויביא את "דקר" ועמה הבנים.

ובחוף העיניים נשואות אל הים הפתוח
מביטות בגלים הנשאים אל על
אולי יחוס הים, וללבם יביא מנוח
יגיש על מגש הכסף את הצוללת "דקר".

אך הזמן חולף, והתקוות נגוזו
הים וגליו הגבוהים נחו נדמו
אין הים משיב לשאלות שנשאלו
היכן "דקר" וצוותה נעלמו.

הורים ובנים לא ישבו שבעה
אומה עוטה שחורים בניה מבכה
נטשה התקווה, נגוז החלום
לראות את "דקר" ודגלה הכחול.

ואשים פעמי אל עמק בית שאן
אבוא לנחם הרים בסבלם
אשוט על הים ואשאל את גליו
בנים אהבוך, ושכול תשיבם.


©