לפני הרבה הרבה שנים באי אחד רחוק גרה משפחה של חוואים גמדים.
הם היו מומחים בגידול אבטיחים נפלאים בגודלם וכל אחד בכפר שלהם
אמר עליהם שיש להם בוהן ירוקה, שפרושו שכל דבר שהם נגעו בו צמח
מהר מאד וכל ילדי הכפר אהבו ללחוץ להם את היד בתקווה שיעזור גם
להם לצמוח מהר וגבוה. לחוואים הגמדים לא היה אכפת ללחוץ ידיים
כל הזמן, זה היה טוב לעסקים והאבטיחים שלהם נודעו בכל המדינה
והם הרוויחו הרבה כסף.

יום אחד הם הגיעו לשדה שלהם וראו שהגדר שבורה והרבה אבטיחים
מחוצים.
"אלו בפרוש סימנים של דינוזאוור." אמר הבן שאהב מאד להתבונן
בסרטים בטלויזיה.
"אל תהיה מגוחך," אמר אבא גמד, "דינוזאורים גרים רק בהוליווד,
ואתם יודעים שאמריקאים לא טיילים גדולים."
"אז אולי זה איזה דינוזאוור עשיר בחיפוש אחרי השורשים של
המשפחה שלו?" הציעה הבת של האכר.
"אני מקווה מאד שלא," אמר אבא גמד, "מה שאנחנו ממש לא צריכים
עכשיו זה עתונאים וכתבי טלויזיה מקפצים לנו במקשת האבטיחים,
מחפשים לראיין דינוזאוור עם מבטא אמריקאי."

הם הלכו בעקבות שביל הקליפות שעל הרצפה, ואז על גדת האגם הם
מצאו היפו גדול יושב במנוחה ומנקה בין שיניו בקליפת אבטיח.
"מה זה?" דרשו הגמדים לדעת.
"ובכן, הגעתי מההרים," ענה ההיפו, "הכלכלה שלנו במצב קשה כעת
ולא היתה לי ברירה אחרת, הייתי ממש רעב."
"אבל אתה לא יכול להמשיך ככה," אמרו הגמדים, "אתה תשמיד לנו את
כל יבול האבטיחים."
"ממממ כן," הודה ההיפו, "חשבתי על זה, אבל אני צריך לאכול. האם
אוכל להציע שכל יום תביאו לי אבטיח אחד, כך שבדרך זו לא אגרום
שום נזק וכולם יהיו מאושרים?"
"ואין לך שום קשר לעיתונאים?" שאלו הגמדים בחשש.
"לא, רק לאבטיחים." ענה ההיפו.

"ובכןןן..." אמרו הגמדים, "זה אמנם קצת מריח מסחטנות, אבל...
זה מחיר קטן לשלם ובכל מקרה אחרי כמה ימים הוא יהיה עייף
מדיאטת אבטיחים וילך לדרכו." כך שהם הביאו לו אבטיח בכל יום.

לאחר ימים מספר כשהם באו לבקר אותו בביקור היומי הם מצאו אותו
יושב בנהר מוקף בשלושה היפו נוספים.
"מה זה?" דרשו הגמדים לדעת.
"תרשו לי להכיר," אמר ההיפו, "אמא שלי, אבא שלי וארוסתי. הם
קיבלו את האי מייל שלי, המספר כמה יפה מתיחסים אלי פה ובאו
לשהות אצלי. תראו, המצב הכלכלי בהרים ממש מחמיר... ככה ש... אם
נוכל לקבל עוד שלושה אבטיחים ליום..."
"ובכןןן..." אמרו הגמדים, "שלושה אבטיחים נוספים זה לא סוף
העולם. וכמה זמן כבר יכולים ארבעה היפוס בוגרים לחיות על
אבטיחים?"
אבל ביום שבת כשהם הגיעו הם ראו את אמא היפו בוחשת בסיר גדול
מבעבע מעל האש.
עיני הגמדים נהיו גדולות מאד.
"ומה זה..?" הם דרשו לדעת.
"ריבה," אמר ההיפו, "ריבת אבטיחים. עונת האבטיחים לא עונה
ארוכה ובמוקדם או במאוחר נאלץ לחזור להרים, כך שאמא שלי מכינה
קצת ריבה לדרך ולמשפחה שנשארה בבית. אהה... אנחנו נצטרך עוד
קצת אבטיחים נוספים."

"לא," אמרו הגמדים הירוקים ונהיו כחולים מרוב כעס, "זה לא יכול
להמשיך. אנחנו נצטרך לנסות ולמצוא פתרון, אנחנו נגדל משהו אחר,
קטן, כך שזה יהיה קשה להיפוס לאסוף וגם לא יהיה לו צבע יפה
לריבה."
הם חשבו על זה והחליטו: הם יגדלו מלונים צהובים, מי שמע על
היפו אוכלים מלונים צהובים, אבל, שוד ושבר, ההיפו מההרים אהבו
אותם, הם אספו יותר מהם ועשו יותר ויותר ריבת מלונים צהובה.
הגמדים הפסיקו לגדל מלונים ולאחר מחשבה קלה החלו לגדל חצילים
סגולים, אבל ההיפו עבדו קשה שבעתיים ואמא היפו הכינה הרבה יותר
ריבת חצילים סגולה.
אז ההיפו החליפו שוב והחלו לגדל תות שדה קטן ואדום.
"אייההה... זה כבר יותר מדי," אמר אבא היפו ונאנח, "אני מוציא
יותר אנרגיה בלאסוף תות שדה מאשר בלאכול אותם, וגם הכירופרקטור
לכאב הגב שלי עולה הרבה מדי, זה סוף הדרך עבורי."
כך שההיפו ארזו את הריבה וחזרו להרים, שם הריבה שלהם הפכה
להיות הצלחה מסחררת, והם התחילו לקנות פירות מהגמדים והכינו
עוד ריבה, ופתחו חברה מצליחה ויצאו בהנפקה בבורסה וכולם נהיו
מאד מאד עשירים וכולם היו מאושרים וכנראה עדיין עד היום הזה.