ותמיד אחרי שהיא קוראת ספר היא מבינה. פתאום היא מבינה כמה היא
אוהבת אותו. תמיד כשהיא קוראת ספר היא פתאום מתגעגעת. פתאום
באמצע עמוד 143 היא רק רוצה לחבק אותו ולדבר איתו בלי שהוא
יוציא מילה. לדבר ולדבר ולדבר ולהגיד את כל המחשבות האלה בקול
רם, כמו שהיא אף פעם לא עשתה. אז עכשיו היא מדמיינת לה איך
מחר, הם שניהם יחד ישבו על החול מול הים היא בשמלה סגולה
פרחונית והוא ילבש מכנסיים קצרים וטי-שירט, והיא תספר לו שהיא
אוהבת אותו, קודם כל שהיא אוהבת אותו, ואז תתחיל להגיד שהיא
מתגעגעת. סתם מתגעגעת, אפילו שכל יום הם נפגשים ומתנשקים
וצוחקים. והיא תגיד לו שהיא צריכה קצת זמן ביחד-לבד, שניהם
ביחד, לבד. והוא ישתוק. והיא תגיד לו איך היא דומה לגיבור בספר
שקראה, או אולי לגיבורה, והוא לא יתאפק וישאל איך ומה. והיא
תנסה להסביר לו ותרגיש קצת טיפשה, ואז תגיד לו שהוא חייב לקרוא
את הספר. כמו תמיד אחרי כל ספר.
ואז הם יתנשקו, נשיקה שלו, איטית וארוכה, והיא מיד תרצה להוסיף
קצת נשיקה שלה, סוערת בתשוקה.
והם יעצרו ויסתכלו ויחייכו והיא תחבק ולא תרצה לעזוב גם אחרי
רבע שעה, גם אם ממש מגרד לה בעין, היא לא תזיז את היד מהגב שלו
כדיי לגרד, היא אפילו לא תפקח את העיניים כשמישהו יעבור לידם.
היא תחבק אותו ותחשוב על החלומות שלה, ללמוד פסיכולוגיה,
ולכתוב, ולהיות צלמת. ולכתוב. רק לכתוב. ולחייך.
החיבוק הארוך יתנתק בזהירות, והוא יסתכל לה בעיניים וישאל אם
עכשיו הכל בסדר, והיא תגיד שכן, שהיא הייתה צריכה את החיבוק
הזה, כי היא עוד שנייה שקעה, בקרקעית ההיא, שאחרי יום ההולדת.
הקרקעית שהיא שקעה בה בדיוק באותו חודש לפני שנה. היא חשבה
שכבר שכחה את הרע שהיה, רק זכרה שהיה רע ויותר היא לא רוצה
לזכור. אבל לפני כמה ימים כל מה שלא רצתה לזכור, דפק על הדלת
בחוזקה ופרץ פנימה ואז החוצה בדמעות תנין גדולות מלוחות. דמעות
של פעם. ולמרות שהיא בוכה הרבה, כי 'היא נורא רגישה', הבכי הזה
שונה, הוא אחר, זה בכי של מחשבות אחרות, וטעם אחר, ואפילו
פרצוף ומבט שונה. בכי של פעם, עם הטעם של יום רע מסויים. או
שבעצם אז כל הימים היו רעים. עדיף לא להזכר.
אבל מחר, כל הרע והטוב והאמצע, והימים האחרונים המוזרים, הכל
ישפך לתוך הימים הכחול שתסעו אליו, אפילו שלא תיכנסו כי עדיין
קר. הכל יעבור עם הרוח, או עם הגלים או עם משהו. זה פשוט
יעבור. את תעלי על האוטובוס מהתחנה הקרובה לביתך, ותחכי שיעצור
בתחנה הקרובה לבית שלו, והוא יעלה ותנשקו אותו ארוך, וכל
האנשים באוטובוס יעשו עצמם כאילו שהם לא רואים, אבל בעצם הם
רואים טוב מאוד, וגם יש להם צביטה קטנה בלב, מקנאה.
את תתנתקי ממנו ברכות, תחייכו ותחזיקו ידיים, עד שתגיעו לים,
ובים...
בים הכל יפתר מעצמו, אפילו שלא תיכנסו בכלל למים.