סן קרלוס דה ברילוצ'ה; כפילתה הארגנטינאית של שוויץ. אגמים
נקיים שמפתים אותך לקפוץ אליהם, מסעדות המציעות בשרים ערבים
לחך וסטייקים שלא יאומנו בגודלם, שוקולדים טעימים ששוויץ לא
הייתה מתביישת בהם, קרחונים ונופים מרהיבי עיניים שגורמים לך
להאמין כי מתת ועלית לגן עדן.

ריקרדו היה ישוב ללא חולצה, במכנסי הברמודה שלו בחצרו הקטנה,
המטופחת, שכל כך אהב, על הערסל שקנה מרוכל זקן שהכינו במו
ידיו. הגינה שלצדו הייתה מסודרת לשורות - שורות, הפרחים -
באותו הצבע הצהוב, המשחיר, עמדו איתנים כחיילים מאומנים,
כנועים לו. ציפורים צייצו וכמעט הכל שקט. ספל התה המהביל שהניח
על שרפרף קטן לצדו, היה כמעט גמור, והמים שהעמיד בקומקום כבר
החלו רותחים.

לפתע נשמעה שריקה.

לחצר נכנסו בדהרה כחמישה גברים חסונים שתפסוהו בחוזקה, הכניסו
לפיו מטפחת שגולגלה לצורת כדור ואת הכל אטמו באמצעות נייר דבק
חזק. הם הכניסו אותו לרכבם בזריזות יוצאת דופן ונסעו משם
במהירות מפליאה.
הם העבירוהו עוד באותו הלילה לעיר הבירה - בואנוס איירס ולאחר
מספר ימים, העלוהו למטוס - שייקח אותו אל גורלו, שטרם נחרץ, אך
צפוי הוא יותר מכל.

היא ישבה ושתקה בכבדות - ישיבה פאסיבית, שקטה - אך רועמת לאין
שיעור, מכיוון שאין למילים, באף אופן או צורה שהיא יכולת לתאר
את תחושותיה, את הסבל האיום והשנאה המטורפת שהייתה חקוקה עמוק
בלבה הכואב כמאכלת חדה ומוחלדת החותכת לאיטה בבשר החי. היא
נעצה בו את כידוני עיניה ובראשה, מתחת לכבועה הירוק, השכיח כל
כך, מתחת לערימות שיערה השחור משחור- גלגלה את המשפט: "היום
הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים..." מתוך תפילת
הימים הנוראים.

הכובע שלה, הירוק, המסמל צמיחה, התפתחות, נפל ארצה - ממחיש את
כל מה שהיא מרגישה בתוכה. השתיקה הכבדה שלה הפכה גלויה לעיני-
כל, וניתן היה לראות אותה בבירור בעמק עיניה, בצורה של דמעות
מלאות בכעס וטינה.
מבלי יכולת לנתק את מבטה ממנו, היא ממשיכה, מביטה - וזכרונותיה
עולים בה כעדות איטית, עולה ומזדקרת. כמו העשב שצומח מסביב
לקברים בבתי הקברות. סביב קבר זכרונותיה, בצידי קברי ילדיה.

קרב פנים - מול פנים, שלה מול שלו. והפעם, הפעם ידה על
העליונה.
ראיות שאינו יכול להתכחש להן, שאינו יכול להסתיר עוד. עדויות
שהוא ניסה להשמיד, לא מפאת היותן עדויות, אלא רק משום העובדה
הפשוטה שהן... "יהודונים". רק לאחר נסיונות הקטל שלו הן הפכו
למיצגי בית המשפט. עדויות - עדויות, שלל ראיות-אדם, חיות.
ומתות.
וגזר הדין - הקשה ביותר כביכול. בכל זאת נדמה כקל בהרבה
בהשוואה לתמונה הכללית. גזר דין חוקי, אמיתי, ריבוני, רשמי
ותקף לחלוטין, שבדיוק כמו מאותן העדויות- לא יכול לברוח, בטח
שלא להתכחש.

ועכשיו - הוא הולך להיעלם מהעולם.
למות. להישרף כליל, להפוך לאפר שיתפזר במצולות הים, רחוק מכאן,
עמוק ככל האפשר - בדומה למצולות זכרונותיה, בדומה לכל כך הרבה
מצולות-זכרון של כל כך הרבה אנשים אחרים כמותה.
הוא יעלם טוטאלית אך יישאר איפה שהוא, לתת הסברים לעדויות
המתות בגללו, אותן עדויות שכבר לא יסתפקו ב"הייתי רק בורג קטן
במערכת".

מבית המשפט יוצאת לאיטה, עייפה, אישה אחת, חובשת כובע ירוק
שכיח, בשתיקה פאסיבית, כבר לא רועמת, מבולבלת. מלאה בזכרונות
שיכולים להרוס, למעוך מבפנים.
היא נותרה לבד רק עם החידות הבלתי - פתורות, לא יודעת כיצד
לשחות - בים של געגועים.
עם חלקיק קטנטן של חסד היא חוזרת לבית ריק, בידיעה שלא תוכל
לישון גם הלילה. כמו בשאר לילות ארוכים, אומללים קודם לכן.