בושה. נוגסת בי לאיטה
ממיתה כל חלק חי בגופי
כבר לא אוהב, לא אכפת
מישהו אחר קיים בי.
כמו עולה היא מתוך החשיכה
לבושה כולה לבן, עצובה
דמותה צועקת בוז, פניה תוכחה
"לכי עצובה, לכי עצובה"
ההוא עוד מהדהד מעל ראשי
דוחף, דוקר, מתיש אותי.
נבל גמלוני רודף תאוות
מוקף בשדים, ניזון מרצונות
מבטו חודר, אפלולי ורשע
דיבורו הקודר, נותן בי תחושה
"קח אותי איש אומלל,
אהוב אותי, כי אני אושרך,
האכל אותי בכף של חרפה
תן לי רצונך!"
ואני עומד נבול
על קצה פסגת האמת
בין טוב לבין רע
בין שקר וכאב.
שחור מול אור, צועק לעזרה,
אור שוב נוטש את מוחי הכנוע, הרע.
בושה. נוגסת בי לאיטה...
איני עוד יכול על קול תחנוניו
אושר הוא מציע, ואני אומלל.
שקט ומהיר, מבטו ניצחון
חודר הוא לתוכי, שורט בגרון
פתאום הוא זורם בכל אבריי
נתתי לו את כל רצונותיי,
כמו אש המאכלת בעצי המדורה
שורף הוא את כל עקרונותיי!
אל תהום לאט צונח, ממרומי הפסגה
אני הופך כמוהו, והוא כתשוקתי
לרגע מתמלא.. אבל,
היכן אושרי? היכן אושרי?
בושה. נוגסת בי לאיטה
ממיתה כל חלק חי בגופי
כבר לא אוהב, לא אכפת
מישהו אחר קיים בי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.