נסעתי לתל אביב, מסיבה שלא זכורה לי. כמו עוד פרטים רבים
מהלילה המדהים הזה.
אי שם ליד דוכן הפיס בפינת כיכר רבין, התקהלו אנשים. כנראה חפץ
חשוד. מדי פעם נבהלתי, נבהלו כולם, היה נדמה לי שאני רואה מחבל
שהולך להרוג את כולנו עם כל לבנות החבלה שבנו אותו. לא. לפתע
כולם רצים, בורחים לכל כיוון, צועקים וצועקות בעיקר. ליד הדוכן
אני רואה חבילת קרטון, עיתון, מקומטת, שמזכירה מעט את צורתה של
חבילת קרטון. הקונוטציה הראשונה כיאה למוג לב שכמוני, היא איך
לא? פצצה (מה גם, בעצם, שההתקהלות הייתה בגלל חפץ חשוד,
אולי).
אחרי כמה רגעים התחילו לבקוע ממנה פיצוצים, כל כך עלובים עד
שלרגע חשבתי שאולי זו שקית פופקורן שהשמש צולה באמצע אבן
גבירול.
נפצים, אלה היו כמה נפצים מסכנים.
בזווית העין קלטתי ילד קטן רץ, שובב. תפסתי אופניים זרוקים
שהיו שם, עם גלגלים עבים ומפונצ'רים בצבע בז', והתחלתי לרדוף
אחרי הילד, שרכב גם הוא על אופניים. נסענו כמה דקות, עד שקלטתי
אותו נכנס לבית פינתי, בית פרטי ברחוב עשיר, ישן, לא מוכר,
בכפר סבא.
נכנסתי לבית בהרגשה קצת חצופה, ונתקלתי במישהו זר. או,
לחילופין, הוא נתקל במישהו זר. הסברנו את המצב, כשלפתע אני
מבחין בשובבני הזה רץ החוצה, תופס זוג אופניים וממשיך לנסוע.
בשלב כלשהו, ובאמת שכבר איני זוכר מתי, פגשתי בחורה. כנראה
בבית הזה, או ממש כשיצאתי ממנו. אבל אין פה ממש, אז אין לדעת.
עליתי על רכב קטן עם חלון אחורי שבור, בשביל להמשיך לרדוף
אחריו.
היא, שעד היום איני זוכר את שמה (או לא יודע?), כעסה לרגע,
עלי, בלי רגש, על שאני רודף את הילד הזה. אני כעסתי בחזרה,
והתעצבנתי שאני צריך לעשות את זה עם האופניים העלובים ההם. אז
גנבתי רכב?
התחלתי לדבר איתה, עם הבחורה. היא הייתה די קטנה, צנומה, לפחות
בת עשרים, או תשע עשרה. כמה נמשים, מגע מושלם.
הדבר הבא שאני זוכר, קרה באיזשהו חדר קצת ארוך עם תקרה נמוכה,
איפה שהנשיקות לא נגמרות לעולם. נשיקות ארוכות וחיבוקים ארוכים
וגופים צמודים קרובים כמו קרח ועיניים עצומות שראו הכל הכל,
וזה היה החדר שטרף את כל החושים שלי לגוש גדול, קסום וצבעוני.
מגע עימו היה רוחני, שמימי, מרגש.
לא התרגשתי חודשים.
פתאום היא אמרה לי, תוך כדי, שהיא הייתה עוברת עכשיו לגור
איתי. זה נאמר במבט שואל, ובנימה שאין לי מילים לתאר. אז אמרתי
לה שאני לא יודע אפילו את שמה, אף על פי שזכור לי בדיוק גדול
מה הרגשתי וכמה רציתי בזה, הרבה יותר ממנה. כל מה שיצא לי, זה
שאני לא יודע אפילו את שמה.
הסתכלתי אל תוך העיניים שלה, הן בלעו אותי.
התרגשתי.
התעוררתי.

את מתענגת על עצמך כשאת איתי
כי אני זה אני?
או כי איתי את - את?
האם אלו ארבע שנים שעושות את שלהן
או שהזמן הוא רוח
שמלטף ומשכר?
האם מילה שלי קדושה באוזנייך?
אם רק היה לך קצה מושג
איזה קודש עוטף את מילותייך.
את מיוחדת כשאנחנו יחד, שונה מאחרת
אני רואה לאחור
את רואה לפנים
משהו ביננו משלים
רק שאת על פלוטו
ואני על מאדים
את מושכת אותי
גם בעיניים, גם בחוטים
כי אני זה אני?
או כי איתי את - את?
מופתעת?