"טוב," הוא אמר לה: "אם ככה את רוצה אז ככה זה ילך." הוא חשב
עוד קצת והוסיף: "אבל זה יכול ללכת גם אחרת."
"איך?" היא שאלה אותו ותמיהה בעיניה ולעצמה חשבה: "איך זה ילך
אחרת אם אתה כל כך לא מבין, לא מוכן לשינוי?"
היא המשיכה לחשוב שהוא אטום. הוא המשיך להיות שווה נפש. ויום
אחד היא מצאה חבר, חבר שאהב אותה, הוא לא היה אותו דבר כמו
הקודם. מה פתאום? ואני שהייתי צופה מהצד וכלל לא הכרתי אותו,
לא רציתי להרוס ולהגיד שהוא אותו דבר. הרי לא הכרתי אותו,
נכון? רק את הקודם שדווקא נראה בסדר ובכלל מה אני מבינה? ובכלל
אף פעם לא היה לי חבר, אז כדאי לי לשתוק...
ויום אחד הוא פשוט הפסיק לחשוב עליה. היא דווקא המשיכה לחשוב
עליו. מוזר, היא דווקא נפרדה ממנו. כנראה שחיפשה את הרעד
והריגוש והוא רק חיפש שגרה ובכלל הוא היה כל כך אדיש. מה הוא
חשוב לה בכלל? שתפסיק לחשוב עליו. יש לה חבר נהדר שאוהב אותה,
אז מה אכפת לה ממנו?

שעון העצר צלצל. "אנחנו צריכים לסיים," אמר הפסיכיאטר. שאלתי
אותו אם הוא מאמין לי. "כן, כן כמובן," הוא הפטיר בחיוך ואני
חשבתי על חייו ועל כמות הסיפורים שהוא שומע ולמי מהגיבורים הוא
דומה. הגעתי למסקנה שהוא דומה לי, נוכח נפקד בכל הסיפורים,
מאזין מהצד. רק שהוא תפס פוזה, צוחק עלי בנפשו, חושב שאני הוזה
בינו לבין עצמו, אבל לעולם לא יודה בכך בפני, צוחק על
האמביוולנטיות שלי, לא מודע לכך שהוא בדיוק כמוני. עוד אתפוס
את מקומו. זאת לא בעיה להיות פסיכיאטר, כמו שלא בעיה להיות
מטופל.
תלוי כמה פוזה יש לך.