אני נמצאת בדרום מזרח אסיה. במקום שעד שנת 1949 נקרא סיאם,
המוכרת לכם ודאי בשם תאילנד. מאז שנותרתי לבד בתאילנד, כבר לא
ישנתי כמה ימים. לא בגלל משהו מסויים אלה בגלל שלבזבז זמן על
שינה פתאום נראה לי כמו בזבוז נוראי. ולאחר כמה ימים של
הסתובבות חסרת מעצורים בסמטאות המסריחות של בנגקוק החלטתי
לעשות סוג של מצווה... על לוח מודעות ענק ועמוס בבית חב"ד היה
תלוי פתק קטן וצנוע. בין כל ההצעות הענקיות והמפתות לעבודות
שונות ומשונות ברחבי המזרח, ההצעות הבומבסטיות להרוויח כסף,
בין עשרות הישראלים שחיפשו להם פרטנר לטיולים, או ישראלים
אחרים ששכחו תיק במונית ורודה, התנוססה מודעה קטנה, שהתוכן בה
היה מודפס באותיות דפוס קטנות ודהויות. איך שראיתי את הכותרת,
פשוט ידעתי, ידעתי שאני הולכת להיות שם מחר. עברו לא יותר מכמה
שניות וקבוצה נרגשת של ישראלים חלפה על פני... כמו כולם נו,
הולכים לעשות קניות. מה אני הולכת לעשות? אני הולכת לבקר
בכלא!
אחרי קבלת ההחלטה, המשימה הקשה ביותר הייתה לבחור אסיר. שמעון
שריקי, ניסן אנג'ל, טוביה בוגטץ, אלי כהן... העבירה של האסיר
לא צויינה. בזמן שהמחשבות עוברות, המבט ממשיך לעבור בריפרוף על
לוח המודעות העמוס. בחור אחר שביקר כבר את טוביה בוגטץ, תיאר
על דף נייר, שחור על גבי לבן, תיעוד מעשים במילים, איזה אדם
נפלא טוביה ועד כמה נהנה מהביקור. כל האינפורמציה הקונקרטית
הזאת על טוביה, עזרה לקבלת ההחלטה - טוב, את טוביה כבר ביקרו.
אני אבקר את אלי כהן.
"לקחת מונית לקוק בנקוואנג, נונטבורי (שם הכלא), מול הכלא יש
רחבה שיש בה דלפק של שוטרים. רושמים את שמכם על טופס, מספר
דרכון אזרחי, שם האסיר שמבקרים ומספר אגף. מחכים עד שקוראים
בשמכם, חוצים את הכביש ונכנסים לכלא, מוסרים את הדף לשוטר
וממתינים שהאסיר יצא (הוא כבר יזהה אתכם כישראלי וישב
מולכם)..." זה מה שהיה כתוב על גבי הדף, בתוספת קטנה למטה
"להגיע בבגדים צנועים". רצתי למטה וקניתי חצאית ארוכה, שאלתי
צעיף ענק מבית חב"ד והנחתי אותו על הכתפיים. החצאית החדשה מכסה
לי אפילו את אצבעות הרגליים, אני עוצרת מונית ומראה לו את שם
הכלא. הנהג המופתע שואל: "את לבד?..."
-"אני תמיד לבד" מורידה את משקפי השמש על הפנים, מסתירה את
העיניים, את החלון לנשמה. מניחה את התיק על המושב ומסובבת את
הראש לכיוון החלון.
כעבור שעה, עמדתי ברחבת הכלא, מול השומר בכניסה, כשאני מנסה
להסביר לו בשיא התמימות שהאסיר, אלי כהן, הוא מהמשפחה שלי
בישראל, שבאתי במיוחד מהארץ כדי לראות אותו והטיסה שלי יוצאת
מחר, אז הוא חייב להכניס אותי. לשומר היה מבט של "מה היא
מפריעה לי באמצע האוכל" וגישה של "רק על הפרנציפ לא אכניס
אותה", ולי בראש רצה רק מחשבה אחת: "מה לי ולכל הדברים שאני
מספרת?" (אפילו אני נדהמתי מעומק השכנוע) הדבר היחיד המשותף
ביני לבין אלי כהן הוא שלפני חמש שנים גרתי באשקלון ברחוב אלי
כהן, ותו לא.
כעבור שעתיים נוספות של ויכוחים והמתנה, הרבה זבובים וצחנה,
התערבבות בהמון העני הזה, אין פרצוף לבן אחד ברדיוס של
קילומטרים. המון סורגים, נמלים ענקיות עם כנפיים על האוכל
בדוכן, כשצמחים שלא ראיתי כמותם בארץ, צומחים בפינות הרחבה.
טיפות זיעה נוטפות לי על הגב, חום אימים, לחות - אני עטופה
בצעיף כאילו אמצע החורף. חם... החצאית והתיק שאני סוחבת
מכבידים עלי בנוסף על הרגשות הכבדים הממלאים את חלל האויר של
מקום נידח ומוזנח זה, שכל המשפחות, האנשים, הנשים - חווים מין
הוויה משותפת כזאת של חוסר תקווה. השלמה עם המציאות, השלמה עם
העובדה. יקיריהם עשו דברים נוראים, ועכשיו חיים של רבים השתנו
לעד. המצב לא יחזור לקדמותו לעולם והדבר היחיד שהם יכולים
לעשות זה רק לקבל את הקיים. כבר לא נותר להם כלום, רק חיים
שבורים וביקורים בכלא.
אני כבר יושבת באולם המבקרים בין חומות הכלא, רטובה מזיעה
ורגשות מעורבים. מולי סורגים וזכוכית. מטר וחצי רווח. עוד
סורגים וזכוכית. ממול יש מקום ריק. מקום בו האסיר אותו אני
מבקרת אמור לשבת. להרים את שפופרת הטלפון ולדבר. הזמן עובר...
לידי, בצד של המבקרים מתיישב בחור תאילנדי עם דף מסודר של
שמות, הוא מחזיק עט ועושה רושם כאילו מונה שמות מהרשימה. הוא
לובש חוצלה מכופתרת ומגוהצת ועל אף הפנים הכהות הוא פונה אלי
באנגלית רהוטה: "את מי באת לבקר?"
-"משפחה..." אני עונה לו וממשיכה להסתכל קדימה, שמא האסיר שלי
יצא.
-"אני בכלל לא מתאילנד, הגעתי לתאילנד לפני שנים רבות מבאהמה.
גם אני הייתי אסיר בכלא 19 שנה. אם לא היו מבקרים אותי, לא
הייתי שורד את זה. אין לך מושג עד כמה זה חשוב לאסירים שיש
מישהו שבא לראות אותם. במשך כל השנים האלה אב מיסיונרי היה
מגיע לבקר אותי ונדרתי נדר, הבטחתי שלאחר שאשתחרר גם אני אצטרף
לתנועה המיסיונרית ואלך לבקר אסירים זרים. אין לך מושג עד כמה
קשה לאסירים הזרים בכלא התאילנדי, אין להם עם מי לדבר, הם לא
דוברים את השפה ובדרך כלל מסרבים לעבוד. הם נסגרים בחדר ומתים
ממחלות. האוכל בכלא מורכב אך ורק ממרק בשר או מרק דגים, ורוב
הפעמים הבשר או הדגים בכלל לא מגיעים למרק. שלושה או ארבעה
אנשים מתים בכלא בכל יום ויום..."
סובבתי את הראש לכיוונו, אין ספק שהבחור הצליח למשוך את תשומת
ליבי: "אז איך נכנסת לכלא?" אני שואלת.
-"החוק בתאילנד מחמיר מאוד... כשהגעתי מבאהמה, לא הייתי מודע
כל כך לחוק, והתחלתי להסתובב עם אנשים שמשתמשים בסמים. אני אף
פעם לא נגעתי בסמים, אך כשעצרו את כולם לא עשו הבחנות, לא היה
משנה להם. גם אני נשפטתי והוכנסתי לכלא. זה מאוד חשוב אף פעם
לא לעבור על החוק. למדתי את זה בדרך הקשה."
את השתיקה הרועמת שליוותה והדגישה את המסקנה הפשוטה, שלקחה 19
שנה מחיי אדם, לא לעבור את החוק, שכל אחד כביכול מתיימר לדעת
אך לא השכיל להבין, קטעה הכניסה הרועשת של האסירים. האסירים
החלו לצאת ולמלא את אולם האסירים. כשאלי כהן יצא, הוא לא זיהה
אותי כישראלית ולא הבין מול מי לשבת, כשכל מקומות הישיבה
התמלאו, הוא הבין שכנראה עדיף לו ללכת ולשבת מול הבחורה הבהירה
בפינה (אני). יש לי הבחנה טובה באנשים ובדרך כלל לא קשה להבין
לפי המבט מה עובר להם בראש. תהרגו אותי (טוב אולי זו לא בחירה
טובה של משפט בסיטואציה הנוכחית) אבל אין לי מושג מה עבר בראשו
של אדם זה. האם הוא שמח לראות אותי? האם הוא מתרגש? או האם הוא
אדיש לגמרי? או אולי הוא חושב בכלל על דברים אחרים? עיניו
אדומות, אך אין שקעים מתחת לעיניים. עור חלק ובריא. לפי מעט
הניסיון שצברתי בעולם הזה עיניים אדומות מלוות תמיד בעיגולים
שחורים מתחת לעיניים ורמזים של תשישיות בשפת הגוף, ואולם אדם
עירני לגמרי עם עור חלק, תמיד מלווה בעיניים צלולות ונקיות.
איך יושב מולי אדם בעל עיניים אדומות, זקוף, חד, עם הבעת פנים
שלא מופיעה במילון הבעות הפנים שחיברתי לעצמי במהלך שנים?
הרמתי את שפורפרת הטלפון העתיק והתחלנו בשיחת חולין רגילה,
כשאני מסתכלת לו בעיניים דרך הסורגים ומדברת בקול חלש דרך קו
הטלפון. האמת שלאחר שיחתי הקודמת על מצב האסירים בכלא
התאילנדי, התחלתי לדאוג לשלומו, הוא הוסיף ואמר שרוב האנשים
מתים כאן מהבחנות שגויות באשר למצבם הרפואי, למשל אסיר שיש לו
איידס מקבל דיאגנוזה של דלקת ריאות ונפטר מהר כי מקבל תרופות
לא נכונות. מי שיש לו כסף, יכול לקנות מוצרים ולבשל לעצמו,
ושבני משפחתו שולחים לו כסף והוא אפילו יכל להרשות לעצמו
טלויזיה. אז מה חסר? אנושיות! או במילים אחרות - נפש חיה לדבר
איתה. לא חסר לו כלום, רק אדם לשיחה.
- "אז על מה אתה יושב?" הרגשתי נוח מספיק כדי לשאול.
- "על רצח." הוא עונה ואני מתחילה לדמיין איך מישהו מכניס
אסימון דמיוני.
- "רצח? את מי רצחת?" אני מסתכלת על פניו, שהבעתן לא השתנתה
מאז שהגעתי, דרך הסורגים.
- "את אישתי." גלינג!!! האסימון נפל. הכל התחבר בראשי וכותרות
העיתון מלפני שנים ספורות החלו לעלות בעיני רוחי, אחת אחרי
השניה, במהירות של 100 קילומטר לשניה:
"לבית משפט בתאילנד הוגש כתב אישום נגד אלי כהן, ישראלי בן 36,
על רצח אשתו קרול וביתור גופתה בחודש פברואר 2004. אם יורשע,
הוא צפוי לעונש מוות בזריקת רעל...."
"לפי כתב האישום, לאחר שביתר את גופתה, כהן הטמין את החלקים
במזוודה והשליך אותה לנהר..."
"בחלומותיהם הרעים ביותר לא תיארו קרובי משפחתה של קרול (אשתו)
שכך יזכו לקבל את פניה בשובה לישראל. ארונה של קרול, שנרצחה
בתאילנד, הגיע לנמל התעופה בן גוריון ובצהריים היא הובאה
למנוחות בבית העלמין החדש בלוד..."
"בשעות הצהריים איתרה משטרת בנגקוק את כל חלקי גופתה של קרול
כהן. ראשה, כמו שאר איבריה, נמצא צף בתעלה בבירת תאילנד..."
"מנקה באזור מצאה שקית שממנה הציצו הצמות ששזרה קרול על כל
ראשה לפני שנרצחה באכזריות וגופתה בותרה. בעלה אלי נלקח על ידי
החוקרים לרחוב התיירים קאווסן כדי להצביע על המספרה שבה נשזרו
צמותיה של קרול כאשר ביקרה במקום... הוא מואשם בתכנון מראש של
הרצח, בהעברת גופת אשתו, ובניסיון להסוות את הפשע..."
אני נכנסת לבית חב"ד, חצאית ארוכה, צעיף לבן על הכתפיים והצמות
שהיו שזורות על ראשי כבר שבוע שלם, אסופות בגומיה. תוך כדי
מעבר למדרגות המובילות לקומה השניה, הרב הראשי עוצר אותי
ושואל: "את הלכת לבקר רוצח בכלא נכון?" אני לא עונה וממשיכה
להביט במבט הרגיל שלי לעבר הקומה השניה, "איך היה?" הוא ממשיך
לשאול כאילו כבר קיבל תשובה לשאלה הראשונה. הסרתי את מבטי
מהקומה השניה והסתכלתי ישירות אל הרב: "
לא ביקרתי את הרוצח.
ביקרתי את הבנאדם".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.