מזה זמן רב בנתה לה חומה
שמה גדר, עטפה בקוצים
חסמה אהבה, הציבה שנאה
הרחיקה מעליה אויבים, אהובים.
בפנים הציבה שבירות וכאב
עטוף ברגיעה שוממת
החביאה לה חיוך אוהב
הסתירה דמעה שנשברת, דוממת.
אז בכל פעם שנשברת
לא שוכחת להוסיף עוד לבנה,
עד לרגע שמרגישה שוב מוגנת
מוקפת בסביבה מדומה של שלווה.
וכשתראו אותה
תראו עצמה, לא תוכלו לתאר
לא תעלו על המחשבה
שהילדה הזו עלולה להישבר
אולי ביום מן הימים, כשהחומה תיסדק
דרך החריצים תראו את המסתתר
תגלו שבפנים יש מעבר ל-"סתם ריק"
ואת הסיבה שבחרה להסתגר.
...והילדה הזאת, היא אני. |
