"כמה טוב להיות בבית "אמרתי, ואמא הסתכלה עליי כולה מחוייכת
ונרגשת, במבט של הערצה.
"שב תאכל... מה להביא לך? " היא עוד לא סיימה את המשפט וכבר
נעמדה במבטח מעל הסירים שמעלים אדים עם ריח... אוח איזה
ריח...
"לא אני אכנס להתקלח קודם, אני כבר אמזוג לי אחר כך לאכול".
מדהים איך שלפני שנה לא הייתי כלום בבית הזה, ישן, אוכל
ומלכלך... מדיי פעם הולך לבצפר לראות את הח'ברה, בקיצור לא
גאווה גדולה לאמא.
ועכשיו? כל השכנות יודעות שהבן של רינת בקרבי. המדים האלה זה
משהו חח
נכנסתי למקלחת, המים מדוייקים, ואני? פשוט עומד כמו אידיוט
מתחת לזרם ומתענג.
ואז התחילו המחשבות.
אם יש מקום שבו אפשר לחשוב, זה במקלחת.
פתאום נזכרתי בשיחה שלנו מלפני שבוע... רציתי לשמוע אותה
קצת... להגיד לה שאני בא שבת... אבל הקול שלה היה מוזר...
יכולתי לשמוע עליו את הגוש דמעות שיושב לה בגרון... היא אמרה
שהיא מבולבלת, שהיא כבר לא יודעת מה טוב בשבילה... שהסיפור
הזה לא מתקדם לשום מקום ושאולי כדיי לחתוך... אני כבר מכיר את
השיחות האלה, אחרי שנתיים שאנחנו בקשר לא מוגדר... כבר למדתי
שמבט אחד קטן שלי לתוך העיניים שלה והיא כולה שלי... שוב.
היא שתקה על הקו... והבנתי שזה הרגע שאני צריך להגיד משהו
וכדאי גם שהוא ירגש אותה, כי בעיניים אני לא יכול להסתכל לה,
וחיבוק אני גם לא יכול לתת... אמרתי לה שתפסיק לחשוב יותר
מדיי... שטוב לשנינו ככה... ואם נהיה ביחד זה סתם ייהרס
וייגמר שבוע אחרי... שתפסיק לדאוג יותר מדיי... ושכחתי
להוסיף: "אני בא שבת... אני כבר מת לראות אותך... אז די
להקשות על שנינו... את יודעת שאת לא כמו כולן בשבילי... "
היא שתקה...
"יפה שלי? "
"האא... "היא ענתה בלחש
"תגידי לי שהכל בסדר עכשיו"
"הכל בסדר? "היא שאלה אותי...
"נו מאמי... את יודעת שהמצב הזה הכי טוב בשביל שנינו נכון?
היא שוב שתקה
"נכון? "שאלתי שוב
"נכון... "היא ענתה
ידעתי שהיא שוב שלי, למרות שלפעמים אני מרגיש קצת רע עם העובדה
ששנתיים אני מחזיק אותה באוויר... אבל לפחות אני לא משקר לה,
היא יודעת שאני לא יכול להיות מחוייב למישהי, והיא בוחרת
להישאר קרוב.
"יופי מאמי... אז לילה טוב, נדבר"
"לילה טוב... "היא ניתקה.
יכול להיות שהיא צודקת? יכול להיות שאני באמת לא בסדר? אולי
באמת הקשר הזה לא בריא לה... ולי הוא טוב?
מה פתאום אני חושב עליה כל-כך הרבה...
נזכרתי שאני כבר כמה דקות עומד במקלחת בלי לעשות כלום...
חפפתי את הראש... והסתבנתי... ניסיתי שהסבון לא יחליק...
באמת שניסיתי... אבל הוא שוב איכזב ונפל... הרמתי אותו
והמשכתי להסתבן...
"אבל אני לא רוצה לוותר עליה, אני חולה עליה, וטוב לי ככה...
חוץ מזה, שהקשר שלנו הוא הקשר הכי ארוך שהיה לי אי פעם... אז
מה אם הוא לא רשמי... אני חולה עליה והיא חולה עליי... זה
מספיק.
שטפתי את עצמי ויצאתי מהמקלחת... שמתי עליי מגבת וקדימה
לחדר... הרשיתי לעצמי לא להתנגב... ולהשאיר אחריי שלוליות
בכל הבית... פעם אמא היתה משתגעת כשהייתי עושה את זה, אבל
היום... כשאני חייל, וחוזר הביתה כל כמה שבועות... גם אם אני
יאכל בסלון וילכלך לה את השטיח האהוב עליה מתאילנד... היא לא
תהיה מסוגלת לכעוס עליי.
נכנסתי לחדר... שמתי בוקסר ונזרקתי אל המיטה... בזווית העין
ראיתי את הפסל חרסינה שמונח לי על השידה... . זה מן פסלון כזה
של בחור ובחורה עירומים עומדים מחובקים... אף פעם לא התעמקתי
בו... החזקתי אותו וגיליתי שהעיניים שלהם עצומות...
מה הפסל הזה אמור להביע? אהבה? ... אבל העירום... אולי
תשוקה? ... אולי חיבוק של פרידה? ... טוב אני לא יודע...
הנחתי אותו בחזרה... הבטתי בו שוב ונזכרתי שהיא קנתה לי
אותו... לפני שהתגייסתי... אפילו שמרתי את הפתק שהיה עליו
"תומריקו, שיהיה לך גיוס קל ונעים, שמור על עצמך הא? ...
שירה"
הרגשתי משהו רוטט מתחתיי, הרמתי תפלאפון וראיתי שערן מתקשר...
"הא אחי מה קורה? "
"בסדר גמור, אתה בבית?
"כן אחי... מה איתך הכל טוב? "
"אני בא אלייך קצת... "
כרגיל... הוא לא נתן לי זמן לענות... וניתק.
כמה דקות אחרי הוא כבר היה בדלת.
הכנסתי אותו והלכנו שנינו לחדר... בלי לעשות יותר מדיי רעש,
שאמא לא תפתח איתו את השיחה הרגילה על אמא שלו שלמדה איתה ביחד
בכיתה, על אבא שלו, עליו ועל זה שהיא היתה עושה לו בייביסיטר
כשהיה קטן.
שמחתי שהוא בא, הנוכחות שלו תמיד עושה לי טוב.
דיברנו קצת, השלמנו פערים, הוא סיפר על אחת שהוא הכיר לא מזמן,
על איך שהיא אדישה אליו... ולא מעוניינת בשום קשר רציני...
ואותו זה מטריף.
"חח אני לא מבין אותך" אמרתי, "הלוואי עליי מישהי כזאת, לא
מתקשרת, לא מערבת רגשות, לא ניקשרת... "
"כן הא? ... מה איתך... עדיין משחק בחצי מבנות העיר? חח"
"חחח נו אתה מכיר אותי... זה לא מרוע, והן יודעות שאני כזה...
"
פתאום הוא הנחית עליי שאלה שלא ציפיתי לקבל: "מה עם שירה? "
"מה עם שירה"... ניסיתי להתחמק, ואפילו אני לא הבנתי למה אני
ככה מבוהל...
"לא יודע, עדיין מאוהבת?"
"מאוהבת, מפיתאום!... אני ושירה זה אני ושירה... זה משהו שאף
פעם לא היה מוגדר ואף פעם לא נצליח להגדיר... אבל אהבה מהסוג
הזה לא מעורבת בסיפור הזה... "
"אחי, זה ברור הרי שהיא לא יכולה בלעדייך, רואים בעיניים שלה
שהיא אוהבת אותך, רואים איך שהיא רואה אותך עם מישהי אחרת
ונשברת, רואים איך שאתה מחבק אותה והיא נמסה, אחי, היא שנתיים
מחכה לך, לא מוכנה לשחרר... זה ברור לכולם שהילדה מאוהבת.
ערן בילבל אותי לגמריי... שתקתי... גם ערן שתק ותוך כדיי
זיפזפ עם השלט בין הערוצים...
פתאום נזכרתי בכל-כך הרבה ימים במשך השנתיים האלה, וביום אחד
במיוחד...
ערב אחד מתוך הרבה ערבים שהיא היתה מתקשרת מבולבלת ומבקשת
שנישב לדבר, בדרך כלל הייתי מתחמק, אבל משום מה הסכמתי.
היא באה אליי, יישבנו בחדר... תאמת שלא התעניינתי ממש במה שיש
לה להגיד... נישקתי אותה, והיא סובבה את הראש, "אני רוצה
שתקשיב לי" היא אמרה...
"נו אז תביאי לי נשיקה, אחת, קטנה... " "לא די... "... היא
סובבה תראש שוב... "במילא קשה לי, תן לי לדבר".
יישבתי מולה עם חצי חיוך... אף פעם לא הצלחנו להיות רציניים
באמת... ואני מודה שברוב הפעמים אני גרמתי לשבור את הרצינות
ולהוציא את שנינו מריכוז.
"תקשיב, אני רוצה שתסביר לי מה אנחנו... זתומרת, מה עכשיו...
מה יהיה איתנו? "
ניסיתי להתחמק בעוד ניסיון לנשק אותה, אבל גם הוא לא הצליח.
"די, למה אתה לא יכול להיות רציני? למה כל פגישה שלנו מתחילה
ונגמרת אותו הדבר? למה אנחנו לא יכולים לשבת לדבר על זה? "
כל מילה שהיא אמרה נשמעה לי בסינית, זה כאילו שלבנות האלה יש
שפה משלהן... הכל כל כך רציני ומחושב...
לא עניתי... והיא המשיכה... "תקשיב כבר הרבה זמן שאנחנו בקשר
ששנינו לא מבינים... אני מתבלבלת ממנו... ואני רוצה שתגיד לי
לאן זה הולך... או שאנחנו מפסיקים אותו כאן, או ש... "
"או שמה? "קטעתי אותה "מאמי, את יודעת שאם נהיה חברים לא ייצא
מזה כלום... אני סתם אבגוד בך ואת תיפגעי... אבל אני לא רוצה
לוותר עלייך... נו אני מת עלייך... "
התקרבתי אליה... נישקתי אותה... והפעם להפתעתי היא לא
התנגדה... חיבקתי אותה חזק, ידעתי שהיא בטח צריכה את החיבוק
הזה... משום מה החיבוק הזה תמיד מוציא אותי ממצבים מסובכים עם
בנות, חח זה עובד לגמריי.
הסתכלתי לה בעיניים, אבל היא הורידה את הראש... נישקתי אותה
שוב, התנשקנו קרוב לחצי שעה... התחלתי ללטף לה את הבטן...
ולאט לאט הרמתי את החולצה... פתאום היא נרתעה... עצרה
אותי... "אוף, למה זה תמיד נגמר אותו דבר... אני לא באתי
לכאן בשביל זה... "
"את רוצה את זה בדיוק כמוני"... "אל תחתכי את הקשר הזה...
חבל... אני באמת חולה עלייך והכי כייף לי איתך בעולם"
העיניים שלה התמלאו דמעות... "רק שתדע, שאני לא אחכה לך
תמיד... "
היא קמה... ויצאה החוצה... נשארתי על המיטה... בחנתי את
הלונג שתלוי על התקרה... בחנתי... עד שנירדמתי.
פתאום התעוררתי בבהלה, שמעתי את ערן ואת אמא מדברים בסלון...
הבנתי שכנראה נרדמתי...
קמתי לסלון...
"אה אחי... שניה אחת אני מסובב ת'ראש ואתה נרדם? "
הוא חייך אליי...
"לא... אני לא יודע... פתאום נפלה עליי עייפות... "
קמתי יותר מבולבל מאיך שנירדמתי... רציתי לגנוב לאמא את ערן...
וממש התחשק לי סיגריה פתאום... למרות שהפסקתי לעשן חצי שנה
לפני... לא קל להיות בחור מעשן בקרבי...
"ערן בוא נצא לסיגריה"
"אבל אמרת לי שהפסקת לעשן, למה אתה צריך את הזבל הזה? "אמא
קפצה...
"כן כן הפסקתי... זו רק סיגריה אחת... "
יצאנו לשבת בחוץ... ערן הוציא סיגריות לשנינו... וכאילו חיכה
שאני אתחיל לדבר...
"תשמע אחי, ממש בילבלת אותי מקודם, בחיים לא התבלבלתי ככה בגלל
מישהי... פתאום תפסתי כמה היא חשובה לי... וכמה שאני משחק
בה... . כאילו פאקינג שנתיים שאנחנו פשוט לא עוזבים אחד את
השני... כל הזדמנות שיש להיפגש, נפגשים... "... עצרתי לקחת
עוד כמה שאחטות
" 'שמע תומריקו, אתה לא בחור של מישהי אחת... הן לא מעניינות
אותך, אתה מביא לפה עשר בנות שונות בשבוע... נראה לי שבמשך
השנתיים האלה הספקת לפגוע בה הרבה... שחרר אותה... היא מחכה
לך... היא מחכה שתבוא ותגיד לה שאתה רוצה רק אותה... "
כשהוא אמר את המשפט האחרון שוב נזכרתי במשפט ההוא... שפעם לא
אמר לי כלום... "אני לא אחכה לך תמיד... "...
היה לי מוזר לדבר על זה עם ערן... ולדבר על זה בכלל היה לי
מוזר... הרגשתי כמו בחורה מבולבלת...
ערן כבר הספיק להדליק לעצמו עוד סיגריה... ותאמת שגם לי לא
תזיק עוד אחת. "לא תציע גם לי? "אמרתי לו בחצי חיוך.
"שתי סיגריות הבחורה גרמה לך לעשן... חח... זה נדיר"
הוא הביא לי את הסיגריה... ואמר "אתה סתם מכאיב לה יותר
מדיי... אתה לא יודע מה אתה רוצה... שחרר אותה... "
"אז זהו... שמוזר לי לגמרי להגיד את זה... אבל אני חושב שאני
כן יודע מה אני רוצה... אני כל היום חושב עליה... פתאום
הפרפרים האלה שלא הרגשתי כל כך הרבה שנים... פתאום הבנתי שהיא
אוהבת אותי ... ונראה לי ש... נראה לי שגם אני אוהב אותה...
"
"וואו, אם ככה אז חבל לבזבז יותר מדיי זמן... לך אליה!...
נראה לי שהיא באמת תעשה לך טוב... "
זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, לקחתי את המפתחות של האוטו...
ויצאנו... הקפצתי את ערן בדרך... והמשכתי אליה... חשבתי על
השנתיים האלה שהייתי כל כך מניאק אליה... על החוסר הקשבה,
והחוסר אכפתיות... על כל הפעמים שהיא בכתה בגללי, על כל
הפעמים שקבענו ולא הגעתי...
שמחתי שתהיה לי הזדמנות לתקן את כל זה... למרות שלא דיברנו
כבר שבוע... והשיחה האחרונה לא היתה משו... מוזר לי שהיא לא
התקשרה... למרות שהיא ידעה שאני חוזר מהבסיס לשישי שבת.
הגעתי אל מתחת לבית שלה, החנתי את האוטו וישר התקשרתי אליה...
היא לא ענתה... ניסיתי שוב בלי לחשוב... היא שוב לא ענתה...
לא חשבתי יותר מדיי... הסקתי שהיא בטח מתקלחת או משהו...
חכיתי עשר דקות מתחת לבית שלה... וניסיתי שוב... היא לא
ענתה... אבל לא וויתרתי... שוב התקשרתי... הפעם היא ענתה...
רציתי לומר לה שתרד למטה... אבל היא הקדימה אותי ואמרה בלחש
"אני יודעת שאתה בעיר, אני לא יכולה לדבר עכשיו ולא מעוניינת
לדבר איתך בכלל... תעשה לשנינו טובה ואל תתקשר לכאן יותר"...
הייתי בהלם... ניתקתי את הטלפון... ויישבתי באוטו... מתחת
לבית שלה.
לא עברו שתי דקות וחשבתי שראיתי אותה יוצאת מהבניין, זו באמת
הייתה היא... היא יצאה משם... עם מישהו... יד ביד... הוא
תפס אותה ונישק אותה... ושניהם המשיכו ללכת מחוייכים עד שהם
התרחקו וכבר לא ראיתי אותם.
עצמתי את העיניים ודמיינתי אותנו... עומדים ומתחבקים, שעות,
לא מדברים, פשוט עוצמים את העיניים ומתחבקים...
פתחתי את העיניים...
וניסיתי להבין... לא הבנתי למה... לא הבנתי איך...
רק דבר אחד הבנתי... היא כבר לא חיכתה לי.
נסעתי חזרה הביתה, רק רציתי ליפול למיטה ולישון כל השבת, לקום
לבסיס, ולא לחשוב על כלום.
הגעתי הביתה, הלכתי לכיוון החדר, ואמא כבר עקפה אותי עם מטאטא
ביד...
או לא... רק שהיא לא מתכוונת לנקות לי עכשיו את החדר...
"למה המטאטא אמא? "
"לא כלום"... היא ענתה...
"נפל לך איזה פסל קטן מהשידה... נשבר."
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.