בשדרות העיר המתהלכות בראשי, על מדרכותיה הנרקבות
על עציה הנבנים, על שנינותה הצינית, על קמורות כבישיה
המזגזגים
קמלים האנשים.
בכיכר העיר השבורה למחצה, נחלקת לבעד או נגד, עוטים המפגינים
את מיטב לבושם
מסורקים מצוחצחים לעוד יום עבודה, מניפים את שלטיהם, את דגלם,
ססמתם נזרקת לאוויר,
אני מתהלך לתומי בינם לבין עצמי, סורק את מרפסות הבתים שם
עומדים הניצבים, דוממים.
מרים אצבע לעברם, לאלוהי הנמנעים
הם מתפזרים, בלי שום אזהרה מוקדמת, מתפוגגים.
במרכז הכיכר פזורים פזמוני המתלהמים, דמם קופא בעורקיי,
אותם פרצופים עם כתוביות אדומות מודגשות, מטיחים את מרירותם
מעבר למסכי הזכוכית.
עוד ספין, עוד סדר יום נקבע, בצביעותם הכובשת הם קוראים
לשינוי, תמיד אותם מסכות עם התאמות לשינויי מזג האוויר.

העיר מתמרקת לשחר של יום חדש, קבלני הזבל במשאיות המצחינות
פורקים את חייליהם הממושמעים, צווחים פקודות הסתערות על עוד
איש חסר תקשורת, רומסים את כבודו מציגים לראווה את גולגולתו
מרוקנת הדם עיניה הפקוחות מביטות באימה בשער העיר, עיניהם
צמאות הדם מרוחות על קירות הבניינים על דפי העיתונים ובפי
הצעירים.

הזקנה במסדרון, ההרוג בארון, קטוע הרגליים בצומת הסואנת, נפגעי
המלחמות/לחימות, קשישים, תשושים וסתם אנשים שידם אינה משגת.
כולם עומדים בתור לתת את בירכתם לאותם מלח הארץ, שיברכו,
שילחמו את כאבם שיבקשו את נפשם
והם?
מעלים את מרירותם על ראש שמחתם.