כבר הרבה זמן אני מחזיקה את הדברים בבטן, איזה דברים אתה שואל
את עצמך? אני חושבת שאתה יודע... ואם לא ידעת לפני, אז עכשיו
אתה יודע.
"אני אוהבת אותך, ממש, ממש אוהבת אותך, באמת... " הייתי מופתעת
ממש כמוך לשמוע את המילים הללו נורות כחץ מקשת מפי. הסתכלתי
עליך במבט מבויש וכואב. הוצאתי את מה שהיה לי בלב, בידיעה שלא
תגיד לי את שלושת המילים האלו חזרה. אתה יודע כמה זה קשה?

בפעם הראשונה שאמרתי את אותן מילים "אני אוהבת אותך" היה זה
לפני כמה שנים טובות, לאחר לבטים רבים ולא מעט ספקות. אבל
איתך, לא היו לי ספקות כלל וכלל, אני בטוחה באהבתי כלפיך. היה
לי קשה, אבל רציתי שתדע! למה רציתי? אני לא יודעת. כפי שכבר
אמרתי לך "אני מלאת תקווה שאולי תשתנה ותתבגר" אטומה או
עיוורת, לא יודעת כבר מהו המונח הנכון לקרוא לעצמי. זה היה כל
כך אמיתי, הסתכלתי לך בעיניים, רציתי שתשמע. לא ידעתי כיצד זה
יסתיים, ואם העובדה הזו שיצאה כרגע לאוויר העולם, ואינה עוד
בגדר 'הרגשה פנימית שרק אני מודעת אליה', תשנה לך בכלל ..

אתה טוען שיש לך רגשות כלפיי, שכיף לך יחד איתי. אבל אנחנו לא
ביחד. למה? מאיזו סיבה? הרי אם מסתכלים על הדברים בצורה
הגיונית- "אם יש לך רגשות כלפי מישהו וטוב לך איתו יהיה לך
רצון כלשהו להיות איתו בקשר לא?" שיתפתי אותך במחשבותי, כי זה
מה שאני חושבת! "אני רוצה שנהיה יחד כמו קודם, אבל אני לא רוצה
לפגוע בך, אני לא מרגיש שאני מסוגל לקשר רציני".
מה העניין הזה עם אנשים שפתאום מתחשק להם להסתכל שמונים אלף
צעדים קדימה?! "אם יקרה משהו אחר כך, זה אני שאהיה האשם".
פערתי את פי בתדהמה מוחלטת לנוכח הדברים שאמרת. תגיד לי אתה
נורמאלי?, זה מה שמונע ממך להיות איתי, וגורם לך לקטוע את כל
מה שהיה בינינו?

אתה משגע אותי! אתה יודע את זה, אתה משחק על זה. אף על פי שאתה
אומר שלא. אני משתגעת כשאני שומעת את קולך מבעד לטלפון, כשאני
חושבת על החיוך שלך, על קול צחוקך, על הדרך בה שאתה מביט
באנשים, בעיניים האלה, על המבט שלך כשאר אתה שוקע, בי. אני
מכורה למגע שלך, לנשיקות שלך, לנוכחות שלך, לאדישות שלך, לכל
דבר שקשור בך. איך זה שאתה לא מרגיש את הצורך הזה להיות איתי?!
אני רוצה לשכוח אותך ולא יכולה. אתה יודע כבר עם כמה בחורים
יצאתי אחריך? יותר מדי, ואף אחד מהם לא בסדר, אף אחד מהם לא
אתה. כששאלת, סיפרתי לך. בלי להסתיר דבר, "כן יצאתי עם מישהו,
היה נהדר, אבל הוא לא אתה" רציתי להוסיף שהנשיקות שלו הן לא
הנשיקות שלך, המבט שלו הוא לא המבט שלך והצחוק והמגע, אין בו
את הדבר הזה שיש בך שגורם לי לאבד הכל ורק לרצות להיות איתך.
אבל ויתרתי, מה הטעם?

מה יש בך? מה כל כך מיוחד בך שאני לא מסוגלת להרפות? אני
מרגישה שזה כל כך אמיתי כשאנחנו ביחד. הקרבה, החום והתשוקה.
אני לא מדמיינת! אני יודעת! כמה כאב יש באהבה הזו, ואני לא
מוכנה לוותר עליך, למה? למה אתה מסוגל לוותר עלי בקלות שכזו?
לא מגיע לך שארגיש כך כלפיך! כולם אומרים שאני עושה טעות כשאני
ממשיכה ומקווה שאתה תשתנה, תתבגר, ותבין סוף סוף. שתקתי רוב
הנסיעה. "היי" נגעת בסנטרי והפנת את ראשי לכיוונך, "מה קרה?"
באיזו תמימות אתה יודע לשאול את השאלות שלך, אין עליך, מלך!
אתה לא יכול להיות כזה עיוור אלי נכון? החלטתי לשתף אותך
וסיפרתי לך את אשר על ליבי, מתעלמת מכך שרק לפני כ-10 דקות
אמרתי לך שאני אוהבת אותך, אבל אצלך אין לדעת, בטח כבר הספקת
להוציא את זה דרך האוזן השניה. "אז אני עושה טעות?" שאלתי אותך
"לא" השבת לי בפשטות מפליאה. חיבקתי אותך, חיבוק חזק, דמעות
הציפו את עיניי. דבר אחד עבר בראשי,תוכיח לי שאני לא עושה
טעות, בבקשה.

שוב נפרדו דרכינו, כמו אז, לכמה זמן הפעם? כמה שבועות?, חודש?,
חודשיים? אולי לא ניפגש עוד כלל. הרי אתה יודע, בסוף אשבר
ואתקשר. טוב לך עם זה, ואני שונאת אותך על זה!!!
"אני חושב עליך המון, את יודעת את זה?" הבטתי בך בעיניים
שואלות "לא". עניתי. "אז עכשיו את יודעת". וואו, 'כמה טוב'
שניהלנו את השיחה הזו...

אינני מבינה, אתה מעבר ליכולת תפיסתי. אם אתה "חושב עלי המון"
כפי שאמרת, ויש לך רגשות כלפי, מדוע אינך נותן לנו הזדמנות?
לעולם לא אבין. רק נשארת עם המחשבות, העצב, הכאב, והגעגוע. יש
לי כל כך הרבה שאלות שאין תשובות עליהן, ולעולם גם לא יהיו
כנראה. אני מסיימת את המכתב הזה בידיים רועדות מכאב ואיתן לב
שבור ודואב. אתה לא תראה אותו ולא תדע על קיומו. רק אני אמשיך
לקרוא בו מידי פעם, כאשר מוזיקה נעימה תתנגן לה ברקע, כמו
תמיד, ודמעות זולגות מעיניי.
חושבת עליך.

( מילה במילה, ללא טיוח עובדות, מילים או כל דבר אחר, לצערי...
)